מה הילד שלך לומד על עצמו בלי שאמרת מילה?

דימוי עצמי הוא לא משהו שילד נולד איתו מוכן.

הוא נבנה לאט לאט, מתוך אלפי רגעים קטנים.

מהתגובות שהוא מקבל.
מהמילים שהוא שומע.
מהמבטים שמופנים אליו.
מהציפיות ממנו.
ובעיקר, ממה שהוא רואה בבית.

דימוי עצמי הוא בעצם האופן שבו הילד תופס את עצמו.

האם אני חכם?
האם אני מסוגל?
האם אני ילד שקשה איתו?
האם אני מצליח רק כשקל לי?
האם אני שווה גם כשאני טועה?
האם יש לי מקום גם כשאני לא עומד בציפיות?

עם הזמן, התפיסות האלה הופכות לקול פנימי.

והקול הזה מלווה את הילד בבית הספר, בחברה, מול אתגרים, מול כישלונות, ובהמשך גם כבוגר.

כהורים, יש לנו השפעה עצומה על הדרך שבה הילד שלנו לומד לראות את עצמו.

לא רק דרך מה שאנחנו אומרים לו.

אפילו יותר דרך מה שאנחנו עושים לידו.

זה נקרא מודלינג.
מודלינג הוא פשוט למידה דרך דוגמה אישית.

הילד רואה איך אנחנו מתמודדים עם קושי.
איך אנחנו מדברים על עצמנו אחרי טעות.
איך אנחנו מגיבים כשמשהו לא מצליח לנו.
איך אנחנו מבקשים עזרה.
איך אנחנו נרגעים.
איך אנחנו מתנצלים.
איך אנחנו ממשיכים לנסות גם כשלא קל.

במילים אחרות, הילד לא רק מקשיב למה שאנחנו מלמדים אותו.
הוא צופה בנו ולומד מאיתנו איך לחיות.

הורה שאומר לעצמו בקול:
"טעיתי, אבל אני לומד מזה"
מלמד את הילד שטעות היא לא סוף העולם.

הורה שאומר:
"קשה לי עכשיו, אני עוצר רגע ונושם" מלמד ויסות רגשי.
ויסות רגשי הוא היכולת לזהות מה אני מרגיש, לעצור רגע, ולבחור תגובה במקום לפעול מתוך סערה.

הורה שמבקש עזרה כשצריך, מלמד את הילד שעזרה היא לא חולשה.

הורה שמנסה שוב אחרי שלא הצליח, מלמד תחושת מסוגלות.
תחושת מסוגלות היא התחושה הפנימית שאני יכול להתמודד, גם אם הדרך לא פשוטה.

וזה חשוב במיוחד אצל ילדים ומתבגרים עם הפרעת קשב.

הרבה מהם שומעים לאורך השנים משפטים כמו:
"למה אתה לא מתאמץ?"
"אתה שוב שוכח?"
"כמה פעמים צריך להזכיר לך?"
"אם רק היית רוצה, היית מצליח."

גם כשאנחנו אומרים את זה מתוך עייפות, דאגה או תסכול, הילד עלול לתרגם את זה למשהו עמוק יותר:

אני לא מספיק טוב.
משהו בי לא בסדר.
אני מאכזב.
אני לא מצליח כמו כולם.

עם הזמן, זה עלול לפגוע בדימוי העצמי שלו.

אבל יש גם בשורה טובה.

דימוי עצמי הוא לא גזירת גורל.

אפשר לבנות אותו מחדש.
אפשר לחזק אותו.
אפשר לעזור לילד לפגוש את עצמו דרך עיניים טובות יותר.

לא דרך מחמאות ריקות.
אלא דרך חוויה אמיתית של קשר, אמון, התנסות והתקדמות.

במקום להגיד רק "כל הכבוד", אפשר להגיד:
"ראיתי שהתאמצת גם כשהיה לך קשה."

במקום להגיד "אתה לא אחראי", אפשר להגיד:
"בוא נחשוב יחד מה יעזור לך לזכור בפעם הבאה."

במקום להתמקד רק בתוצאה, אפשר לשים לב לדרך:
"לקחת אחריות."
"עצרת את עצמך."
"ניסית שוב."
"ביקשת עזרה."
"לא ויתרת מיד."

אלה משפטים קטנים, אבל הם בונים לילד מפה פנימית חדשה.

מפה שאומרת לו:
אני לא הבעיה. יש לי אתגרים, ויש לי גם כוחות.
אני יכול ללמוד על עצמי.
אני יכול להשתפר.
אני לא לבד.

וכאן נכנסת גם ההתבוננות שלנו כהורים.

כי ילד לומד מאיך שאנחנו מתייחסים אליו, אבל גם מאיך שאנחנו מתייחסים לעצמנו.

אם אנחנו מדברים לעצמנו בביקורת קשה, הוא לומד ביקורת.
אם אנחנו מוחקים את הצרכים שלנו, הוא לומד למחוק את עצמו.
אם אנחנו לא מרשים לעצמנו לטעות, הוא לומד שטעות היא דבר מסוכן.
אם אנחנו עוצרים, נושמים, מתקנים וממשיכים, הוא לומד שאפשר להתמודד.

לכן, העבודה על הדימוי העצמי של הילד מתחילה הרבה פעמים גם בעבודה שלנו עם עצמנו.

לא מתוך אשמה. לא מתוך ביקורת. אלא מתוך מודעות.

כבר היום אפשר להתחיל בשני צעדים פשוטים:

1. שימו לב למשפט אחד שאתם אומרים לעצמכם ליד הילדים.
   למשל:
   "איזה טיפשה אני", "אני לא טובה בזה", "אין לי סיכוי".
   נסו להחליף אותו במשפט אחר:
   "זה לא הצליח לי, אני אנסה שוב בדרך אחרת."

2. שימו לב לתגובה שלכם כשהילד טועה או מתקשה.
   לפני התגובה האוטומטית, עצרו רגע ושאלו את עצמכם:
   מה אני רוצה שהוא ילמד על עצמו מהרגע הזה?

לפעמים הוא ילמד שהוא מאכזב.
ולפעמים הוא ילמד שהוא מסוגל להתמודד.

והרבה פעמים, ההבדל מתחיל בתגובה אחת קטנה שלנו.

הילדים שלנו לא צריכים הורים מושלמים.

הם צריכים הורים שמוכנים ללמוד, להתבונן, לתקן, ולהראות להם דרך.

כי בסוף, דימוי עצמי בריא לא נבנה מזה שהכול מצליח.

הוא נבנה מהחוויה הפנימית שגם כשקשה לי, גם כשאני טועה, גם כשאני לא כמו כולם, עדיין יש בי ערך, יש בי כוחות, ויש לי דרך להתקדם.

באהבה,
אהובה אהרוני
מאמנת ADHD ומדריכת הורים