הבן שלי צלצל ממסעו בדרום אמריקה. אחרי שסיימתי לשאול מה נשמע, איך הם מרגישים ,איך היתה הטיסה{סיוט!} ועוד שאלות שאמא "פולניה" מצויה שואלת בדרך כלל, כשסיימתי והגיע תורו לדבר הוא שאל "מה שלום צ'יף"? צ'יף ,כמו שאתם מבינים הוא הכלב שלנו. הוא הגיע אלינו בדרך מוזרה. מצאו אותו אנשי "תנו לחיות לחיות" ברמת אביב והביאו אותו למכלאה שלהם. באותו יום הגיעה חברה של בתי ליום ההתנדבות שלה. הוא ילל נורא והיא הרימה אותו על הידיים, גור קטנטן. בעודה מחזיקה אותו התקשרה לבתי שגרה אז, במעונות של האוניברסיטה ואמרה לה:"השם שלכם רשום עליו. אם תרצו אותו את צריכה לבוא היום כי אנשים עומדים בתור בשבילו ואני שומרת שאף אחד לא יקח". זה היה פחות מחודש אחרי שכלבנו האהוב צ'סטר נפטר פתאום והכאב היה גדול. צ'יף הגיע באותו היום עם נועה בתי. ומאז, שש שנים וקצת הוא איתנו. זה לא היה קל כיווןשהיה גור קטן שננטש ועבר התעללות של בני אדם וכלבים ובנוסף הוא מפחד מכל דבר שזז. אז יש חרדת נטישה והוא כבר הפיל אותי, בכל תפארתי על המדרכה כי השתגע למראה כלב שבא לשחק איתו. איכשהו במהלך השנים הוא הפך לחתלתול וכששנינו יושבים על הספה והוא מניח את ראשו, כמו תינוק, על רגליי אני שואלת את עצמי שאלה אחת: איך, איך יכולתי, כמעט חמישים שנה מחיי, כל כך לפחד מכלבים?