מסך 6 בפסטיבל הרמת מסך 2009 כלל שתי יצירות - ניב שינפלד ואורן לאור הציגו את יצירתם, "פה פעור", ואירחו את נעה שדור במופע שיצרה, "אל תוך הלילה".

 

אל תוך הלילה

הערב נפתח ביצירתה של נעה שדור - אל תוך הלילה. "ברוכים הבאים לאלימות," אומר הקריין, ובקול בטוח ושקט הוא מסביר באנגלית כיצד נחווה בדקות הקרובות מיצג אלים על הבמה – "אלימות בולעת כל מה שהיא נוגעת בו, אך היא לא רק הורסת היא גם יוצרת."

 

היצירה היא מחווה לסרטיו של הבמאי ראס מאייר, סרטים בעלי מוטיב מיני חזק, וכן לעיתוני פשע מהמאה שעברה. ההופעה נעה על הקו הדק שבין אלימות הורסת, מיניות יוצרת ופיתוי מתריס. האלימות והרגש

מתבטאים במחוות הפיזיות בין שני הרקדנים – בעיטות והטחות הדדיות. כבר בתחילת המופע אנו נתקלים במחווה אלימה במיוחד כאשר אנדראס מרק חונק את בת זוגו אלכס שמורק. אך דווקא הרכות של החניקה שוללת ממנה את המימד האלים. בהמשך יוצגו מחוות שאולי נראות פחות אלימות אך חבוי בהן כעס וזעם רב הרבה יותר. באחד מקטעי הריקוד המשותפים נראה כאילו הרקדנים יכולים לחיות בהרמוניה משותפת. הם מחייכים זה לזו, נראים מאושרים, ומעבירים תחושה נעימה לקהל. התחושה הזו נשברת כאשר הריקוד המשותף מסתיים בקטעי הסולו שבהם כל אחד מהרקדנים נתקף בתורה באקסטזה של תנועה גוברת והולכת, תנועות מהירות ומדויקות שנשברות במכה אלימה.

 

 

המופע "אל תוך הלילה" מלא ברגש תנועתי ומהווה הקדמה למופע הבא אחריו, גם רגשית וגם בעוצמתו האדירה.

 

 פה פעור
שמה של היצירה החדשה של ניב שינפלד ואורן לאור, פה פעור, מקבל משמעות ומובן באמצע היצירה, והוא מתאר את ההרגשה של הקהל בצאתו מהאולם.

 

היצירה עוסקת במתח בין הקולקטיב והאינדיבידואל, בפיתוי להיטמע במסגרת, המוצגת כבר בתחילת המופע, ובדחפים לצאת ממנה. היצירה נפתחת כשברקע נשמעים שירי עם ומוזיקה חלוצית ושלושת הרקדנים עומדים ומשוחחים ביניהם. השלושה מנסים להחליט מה לעשות במופע הקרוב, וכאשר מתקבלת ההחלטה שלושתם מתחילים לצעוד קדימה והחלל נתחם על ידי הצעדה הזו בצורה של ריבוע.

 

זוהי המסגרת, הריבוע, הבסיס שממנו שלושתם מתחילים לפתח את הריקוד המשותף – כל ריבוע שונה מקודמו, כל ריבוע מורכב מקודמו. סיבובים ופניות, צעד קדימה ושניים לאחור מהווים תוספות קטנות לבסיס שממשיך להיבנות. המתח שנבנה לאיטו חייב להישבר, ואכן הוא נשבר על ידי הרקדנית ש"יוצאת מהריבוע" ומתחילה לנוע בחלל בחופשיות. שני הגברים ממשיכים בשלהם, כאילו שאינם מרגישים בשינוי, הם מהווים את המסגרת וממשיכים לבנות אותה. קרן לוי משתמשת בתנועות שעיטרו את הריבוע הקבוצתי לבנות לה ריקוד אישי משלה אליו היא מוסיפה עוד ועוד תנועות אישיות, תנועות עם רגש שעומדות בסתירה לצעדה הגברית המרובעת. העיקר כעת הוא החלל שבפנים והיצירה אותה מבצעת לוי – היא מתנגשת בשני הרקדנים, עומדת בדרכם, מפריעה להם וגורמת להם להכיר בקיומה. כשזה קורה המסגרת נעלמת, שני הרקדנים עוזבים את הבמה ומשאירים אותה לסולו ראשון. לוי נעה בחלל בצורה מרהיבה ובלהט רב, מנצלת את כל החלל שעומד כעט לרשותה ורוקדת כמעט עד לסף המסוכן של תשישות גופנית.

 

 

ניכר שלאור ושינפלד נהנים לשבור מסגרות והפעם מדובר בשבירה רעיונית של מסגרת ההופעה. שני הרקדנים חוזרים אל הבמה מצוידים בבקבוק מים ומגבת, ומביאים את המנוחה וההתאוששות שלאחר ההופעה אל קדמת הבמה. לוי מקבלת את המגבת והמים, והשלושה חוזרים שוב לצעוד ולבנות את הריבוע הישן חדש.

 

הצעדה נמשכת ומוזיקה מלחמתית, כמעט לאומנית, מתגברת והולכת. הבנייה והשבירה מתלכדות מתוך כוונה להתמקד בנקודה אחת. זו אכן מגיעה כשהרקדנית פוסעת קדימה ומותירה את שני הרקדנים עומדים מאחור, כשהם מקבלים על עצמם לשמש כרקע בלבד. הסולו הנוכחי פנימי, כמעט ללא תנועה פיזית אך בעל נוכחות שממלאת לא רק את הבמה אלא את כל האולם. אל מול הקהל פוערת לוי באיטיות את פיה ובמשך כדקה וחצי נשמעת צעקה ללא קול. שריריה מתוחים והטונוס הגבוה בו הם נמצאים מורגש היטב על ידי הצופים. הסולו המושלם הזה, מגלם בתוכו את כל המופע – רצונו של האינדיבידואל לפרוץ את מסגרת הקולקטיב.

 

היצירה הייתה יכולה להסתיים כאן במעין קרשנדו אדיר של רגש, קהל הצופים היה עוזב את האולם עם חוויה מטלטלת מעין כמוה, אך נראה ששני היוצרים ביקשו לרכך את עוצמת המכה. הרקדנית שבה אליהם וכעת הם עצמם משמשים לה כמסגרת. בקטע שמנוגד לחלוטין לקודמו מתגלה רגישות עדינה בין שלושת המשתתפים. הרקדנית נעה בחלל שיוצרים עבורה בגופם שינפלד ולאור, היא כלל אינה נוגעת בקרקע וברגעים שהיא "על הרצפה" היא עומדת על כפות הרגליים של שניהם. המסגרת התנועתית עכשיו היא גופם של שני הגברים.

 

כשקרן לוי נוחתת סוף סוף על הקרקע היא מביטה לעבר שני הרקדנים ופונה בצעדים בוטחים אל מחוץ לבמה. גם את המסגרת הזו היא עוזבת ומשאירה מאחור, במקרה הזה מדובר בשני היוצרים שנותרו על הבמה פעורי פה.