בתהליך..המתן בבקשה.

dancelife.co.il / בלוג

מכף רגל ועד ראש - ספורה המדהים של רות אשל

23/12/2009 22:07  | 11 צפיות














  • סיפורה של הרקדנית, היוצרת והחוקרת ד"ר רות אשל


    ד"ר רות אשל (68) החלה ללמוד בלט בהיותה בת שמונה. מורתה, ארכיפובה גרוסמן, נחשבה לאחת ממורות המחול הבולטות בארץ.  "היא היתה מורה קפדנית וטובה ונתנה יסודות טובים למתחילים," אומרת אשל, "כמו כל הילדות הטובות למדתי גם פסנתר בקונסרבטוריון, 1960, כשהייתי בת 18, סיימתי את לימודי בתיכון הריאלי ועברתי לירושלים כדי ללמוד פסנתר אצל חיים אלכסנדר באקדמיה למוזיקה."



    לאחר כשנה עזבה את ירושלים ואת הפסנתר וחזרה לחיפה ולמחול. בחיפה לימדה בסטודיו של ארכיפובה שהיתה כבר מאד חולה,  ובגיל 20 התחתנה עם ראובן אשל (לשעבר סמנכ"ל רפאל למחקר ופיתוח). בת 22 נסעה לפריז. "חלמתי להיות בלרינה, לרקוד את אודט ואודיל באגם הברבורים, זה היה חלום חיי. "ארכיפובה  המליצה שאלמד אצל אולגה מורוזובה שהייתה רקדנית ראשית בבלט קולונל דה בזיל, להקה שהורכבה מיוצאי בלט רוס של סרגיי דיאגילב. במהלך הלימודים נסעתי כמה פעמים לאנגליה ולמדתי בבית ספר של




    רות אשל בפריז 1964


    רות אשל בפריז 1964













    « הקודם




    הבא »






    פיליס בדלס. עברתי את הבחינות של האקדמיה המלכותית למחול בלונדון."

     


    תאונה והחמצה


    בהיותה בת 24, במהלך טיול עם בעלה באירופה, עברה תאונת דרכים קשה ביותר. "הייתי היחידה שנפצעה בתאונה. כף רגלי השמאלית התרסקה וכל אצבעות כף הרגל, פרט לבוהן, נגדעו. זה היה, לכאורה, סוף הקריירה שלי כרקדנית. אבל הייתי מאוד חזקה נפשית  וכלל לא עלה על דעתי לוותר."


     


    בפריז נולדה הבת הבכורה של הזוג אשל, נורית, והם חזרו לארץ בשנת 1966. "צולעת, חזרתי ללמד בסטודיו של ארכיפובה והקמתי אף סטודיו משלי והתחלתי ללמד בלט לפי שיטת האקדמיה המלכותית למחול," מספרת רות אשל. "בתל אביב קרו אז דברים גדולים – הוקמה להקת בת שבע, היו תוכניות להקמת בת-דור, והנה אני  תקועה בחיפה, אמא לילדה אחרי שעברתי הרבה ניתוחים, שבר כלי בריאותי. במקום לרקוד על הבמה לאור הזרקורים, אני צולעת ומלמדת  ילדות קטנות."


     


     


     



     


    פריס, 1964



    אשל לא נכנעה ולא הפסיקה לרקוד. בשנת 1967 כבר הגיעה לכושר שאיפשר לה להשתתף בשיעור בלהקת בת שבע. ז'נט אורדמן שהיתה אז מנהלת החזרות בלהקת בת שבע ובת טיפוחיה של בת שבע דה רוטשילד, מייסדת הלהקה. ניגשה אליה אחרי השיעור. "היא סיפרה לי שעומדת לקום להקה בשם בת-דור ושאלה אם אני רוצה להצטרף ללהקה."


     


    - לא סירבת.


    "לא לקחתי את ההצעה ברצינות . לא קלטתי שבאמת עומדת לקום להקה.  גם הייתי חיפאית, נשואה לבעל שאהב את מקום עבודתו ולא היה מוכן לעזבו. היייתי גם  אם לילדה.



    בחיפה הצטרפה לאושרה אלקיים-רונן להקמת "במה לכוריאוגרפיה בחיפה" (1967). אלקיים-רונן הייתה כוריאוגרפית ידועה בלהקת בת שבע ומהרקדניות הראשונות של בת–שבע. "לאושרה היה סגנון ייחודי במחול המודרני, שונה מסגנונה של מרתה גרהאם שהיה אז הסגנון הדומיננטי בארץ. הסגנון של אושרה היה מבוסס על תנועה טבעית שנבעה מתוכה עם כיוון די הומוריסטי. ביקשנו ממנה שתלמד אותנו טכניקת מרתה גרהאם, וזה היה קשה."


     


    - טכנית?
    "לא היתה לי שום בעיה מבחינת כוח טכני. הבעיה היתה שביצעתי את התנועות המודרניות כרקדנית קלאסית."
    פרק זה נמשך שנתיים ובשנת 1969 אלקיים עזבה את חיפה והלהקה הופקדה בידיה של אשל. היא צירפה רקדנים נוספים ושינתה את שמה של הלהקה. עתה הופיעו כ"להקה קאמרית למחול חיפה". "פרט לשני ריקודי סולו שאושרה הרשתה לי להופיע איתם, היא לקחה איתה את כל הרפרטואר. אורה דרור, שרקדה לפני כן בלהקת ג'ז בדרום אמריקה, לימדה אותנו ג'ז והתנדבה למלא את החסר בכמה מיצירותיה. לימים תהייה רקדנית בלהקת בת-דור ומנהלת החזרות שם. נורית כהן, בוגרת ג'וליארד וחברת קיבוץ רמת יוחנן יצרה כמה ריקודים נוספים."



    - ואת?
    "לא הייתי כוריאוגרפית אז. לא היו לי כלים לגשת לזה בכלל."
     
    הלהקה החדשה החלה להופיע בפני חיילים, בקיבוצים ובכל רחבי הצפון. "חזרות עשינו באולם שקיבלנו מעיריית חיפה. קיבלנו גם 300 לירות מעיריית חיפה. אני לא יודעת מה זה כיסה. אף אחד לא חשב אז על משכורת."


    למות במדבר של חיפה או למצוא פיתרון
    "בזה אחר זה עברו רקדני הלהקה לתל-אביב והתחילו לרקוד בלהקות המובילות," מספרת אשל, "ואני הייתי בעל כורחי כבולה בחיפה. זאת היתה תקופה איומה. היתה לי ברירה, או למות במדבר של חיפה או למצוא פיתרון."


    הפיתרון עדיין לא נראה באופק. "ב-1970 הגיעה ליה שוברט לחיפה, וכולנו, שרידי הלהקה הקאמרית, היינו מאושרים. היה לנו ברור שאיננו יכולים להחזיק עוד לבדנו את הקבוצה. שוברט היתה מורה ידועה באירופה והקימה בשוודיה את האקדמיה להכשרת מורים ורקדנים למחול. אחריה הגיע משוודיה הכוכב הגדול של הבלט המלכותי השוודי קאי לוטמן. הוא השקיע את כספי הפנסיה שלו בהקמת שני אולמות סטודיו מקצועיים בבית רוטשילד בחיפה, ויחד עם שוברט הקים את 'בימת מחול 70' – להקת מחול מודרני. ללהקה הצטרפו כוכבים בינלאומיים וביניהם ג'ין היל סאגאן, לינדה הודס ולינדה רבין."


    בשנת 1970 הוקמה גם להקת המחול הקיבוצית שהעלתה את בכורתה בקיבוץ יגור. "רוב המורים שלימדו שם היו מורים ורקדני בימת מחול, ובהם גם אני. בחיפה קרה הבלתי יאומן – הוקמה בה להקה חזקה מאוד כשלהקת המחול הקיבוצית היתה עדיין להקה חצי-מקצועית,  והיינו יכולים להיות תחרות ראויה ללהקת בת-דור."


     


     



     


    רות אשל וקנט גוסטפסון,  "מסע" מאת רינה גלוק, בימת מחול, 1972




    לליה שוברט וקאי לוטמן היו קשרים מצוינים בעולם המחול המקומי הבינלאומי ועל היוצרים של הלהקה נמנו קנת גוסטבפסון, ליה שוברט, ג'ין היל סאגאן,  ורינה גלוק. הלהקה פעלה עד שנת 1973. "אלו היו שנים עם הרבה תיקווה בקרב קהילת המחול המקצועית בחיפה," אומרת רות אשל. בשנת 1971 כתב גיורא מנור את הביקורת הראשונה על רות אשל וחווה בקל: 'שתי רקדניות בעלות אישיות בימתית מרתקת ויכולת רבה.' המשפט הזה נתן לי כוחות, ועוד לא ידעתי איזו דרך ארוכה עדיין מחכה לי."


    רגע שיא נוסף שזכור לרות אשל מאותם ימים היה באופרה שמשון ודלילה שהועלתה בקיסריה, כשהיא  וקנת גוסטבסון הם סולני להקת המחול באופרה.




    - למה הלהקה לא התפתחה?
    "עיריית חיפה לא ידעה להעריך את גודל השעה ואיכות העשייה והעדיפה לתת את הכסף לריקודי עם. בת שבע דה רוטשילד רצתה לממן את בימת מחול בתנאי שקאי וליה יהיו כפופים לז'נט אורדמן, ואת זה אי אפשר היה להעלות על הדעת. על אף שהיתה זו להקה שיכולה היתה להמריא, קאי עזב לבסוף את חיפה כדי להיות מנהלה האמנותי של בת שבע. רבים מחברי הלהקה הלכו לבת שבע ובת דור."



    ב-73 פרצה מלחמת יום כיפור ופליטי בימת המחול שנשארו בחיפה התקבצו סביב נורית כהן שיצרה עבור קבוצת הרקדנים החיפנית ויחד יצאו להופיע בפני חיילים במסגרת תיאטרון חיפה. "היינו בין האמנים הראשונים שחצו את התעלה," נזכרת אשל. בשנת 1973 נולדה בתה השנייה יעל, ובאותה שנה הופק גם הסרט קזבלן בבימויו של מנחם גולן ובכיכובו של יהורם גאון. רות אשל, אם לשתי בנות מחיפה נסעה כל יום לתל אביב, כדי לרקוד עם להקת הרקדנים בסרט, לכוריאוגרפיה של שמעון בראון.


     


    - וזהו, המסגרת של ליה שוברט התפרקה?
    "שוברט רצתה מלכתחילה להקים להקת בלט, ולא להקת מחול מודרני. היא היתה מורה יוצאת מהכלל לבלט קלאסי ובית הספר שלה הצמיח כבר דור של רקדנים צעירים חזקים בבלט. אנחנו , הרקדנים הרקדנים המודרנים כבר לא עניינו אותה כרקדנים אלא רק כמורים. היא  ייסדה את  בלט פיקולו. במסגרת בית הספר החיפאי קלאסי הוקמה קבוצת מחול מודרנית משרידיה של בימת מחול, ובשנת 1974 העלנו תוכנית בשם "לו יהי" בכוריאוגרפיה של נורית כהן. שוברט השקיעה את כל מרצה בילדים ורצתה שנופיע לצידם בתפקידים כגון המכשפה הזקנה, האם החורגת וכדומה. זה היה מסתכל מאד. הפיתרון עדיין נראה רחוק ובלתי אפשרי, לימדתי אצל ליה שוברט, לימדתי בגעתון כרקדנית שהרגעים הטובים שלה עומדים לחלוף.



    פריצת דרך
    ב-1976 עברה משפחת אשל למשך שנה לתל-אביב. "הצטרפתי ללהקת בת-שבע 2 שנולדה. להקת בת שבע חנקה את להקת הבת. חשבתי שתהיה לי הזדמנות לרקוד ולהופיע, אבל זה לא קרה. היו כאלה שראו בבת שבע 2 להקה ניסיונית והיו שראו בה עתודת מחליפים לבת שבע, ולעיתים אכן הופעתי כמחליפה בבת שבע. לא בשביל זה עברתי לת"א ולא בשביל זה דחקתי בבעלי לוותר על שבתון בארה"ב.  בשלב זה,  אז הגעתי לתובנה שאין לי עתיד בלהקת בת שבע וגם אין עתיד להתפתחות מסגרת מתאימה בשבילי בחיפה. עלי ליצור לעצמי את המסגרת ושאוכל להמשיך להתפתח גם מחיפה. הבטחתי לבעלי לחזור לחיפה וכך נולד הרעיון לעלות מופע סולו. אז לא ידעתי שהיו מופעי סולו בשנות היישוב וגם בשנות ה-50. כל זה נשכח.  המחשבה שרקדנית לא מפורסמת תרצה לעלות ערב סולו היה נחשב להעזה על גבול החוצפה. שם בתל אביב פגשתי  את הכוריאוגרפיות הדה אורן, רחל כפרי, רות זיו-אייל ורונית לנד הגיעו אז מארצות הברית עם רעיונות אוונגרדיים של מחול פוסט-מודרני. הלהקות המובילות לא רצו להסתכן בעבודה ניסיונית. הייתי אז בת 35 וקלטתי – הלהקות לא רוצות אבל אני רוצה. הן חיפשו רקדנית טובה עם ראש פתוח ואני חיפשתי כוריאוגרפים שייצרו בשבילי. הייתי מוכנה לקחת סיכונים. התחלנו לעבוד ונפתחו לי העיניים."


     

    ב-1977 העלתה רות אשל ערב יחיד אוונגרדי חסר תקדים, בשנים שכל הפעילות המקצועית התנהלה בלהקות הממוסדות. לא היה, מה שאנו קוראים כיום יוצרים עצמאיים, או מחול שוליים. בארכיון שהיא מנהלת בקפידה רבה נמצא מכתב מלאה פורת, יו"ר המועצה הציבורית לתרבות ולאמנות במשרד החינוך והתרבות, המנוסח בזו הלשון: "הוועדה סבורה שעלייך למצות אפשרויותייך בשלב זה במסגרת במה 2 של בת שבע, ולא להופיע בערב סולו נפרד."



    עד היום אוחזת ברות אשל התרגשות עצומה כשהיא נזכרת איזה מלחמות היה עליה לעבור כדי להעלות את הערב שלה. "פנחס פוסטל, מנכ"ל להקת בת-שבע, רתח כשבאתי להזמין אותו לערב היחיד שלי, ואמר שלמחרת המופע אהיה בושה ללהקת בת שבע שאני חברה בה. בכיתי. זה היה נורא. ואז גם קיבלתי את המכתב לאחר שקודם לכן בשיחת טלןפון אישרו לי סייעו  לערב הסולו."


     




     


    "מרחב פנימי וחיצוני"מאת הדה אורן,  פרטי, 1977


     


    לעומת האכזבה הזאת העניקה לה קרן תרבות אמריקה ישראל, בראשותו של גדעון פז,  מענק בסך 5000 ל"י, לקיום המופע. ההופעה התקיימה במועדון צוותא. "זה היה ערב סולו עם עבודות אוונגרדיות שונות לחלוטין מכל מה שהכירו בארץ עד אז," אומרת אשל, "בזכות הכוריאוגרפיות שעבדו איתי נהייתי לרקדנית אוונגרדית לזמנו. ידעתי שיש רקדניות טובות ממני ואם יש צידוק להופעות סולו, הוא בהיותי אחרת. האולם היה מלא מפה לפה. כולם באו לראות את החוצפה  או ההעזה של הרקדנית החיפאית."


     


    הערב זכה להצלחה בלתי רגילה. גיורא מנור כתב בעל המשמר, אפריל 77: "מה שלא עשתה הלהקה [הכוונה ללהקת בת-שבע 2], עשתה רות ביוזמתה שלה – כסולנית שהזמינה עבודות אצל כוריאוגרפיות המוכנות להסתכן בניסוי ובחידוש. סוף סוף זכינו למופע שהוא גם נסיוני וגם מבוצע היטב, שיש בו יופי, רעיונות, עדינות וכוח."


     


    "למחרת," נזכרת אשל, "חזרתי לבת שבע. פנחס פוסטל ניגש אלי ובירך אותי. לפתע נהייתי רקדנית מוערכת.  קרה הדבר הנכון. חזרתי לחפה וכבר לא הייתה בעיה עם זה, כי כבר ידעתי שמסלול ערבי הסולו מתאים לי  ברובד האישי וגם פרצתי דרך ליצירת מחול שוליים אוונגרדי. התחלתי ליצור בעצמי כי קיבלתי מהיוצרות שעבדו איתי כלים ליצור."


    וכך, מ-1977 ועד 1986 רות אשל יצרה והופיעה בכל רחבי הארץ. במהלך השנים האלה שיתפה פעולה עם הפסלים אברהם אופק ודליה מאירי. מוזיקה מקורית כתבו לה יוסף דורפמן וציפי פליישר. במקביל היתה בין הרקדניות הראשונות שהופיעה עם תכניות שיצרה לבתי ספר במסגרת נוער מוסיקלי.  בין השנים 1978- 1989 העלתה שש תכניות שונות שהיתה להן הצלחה גדולה.


     


    - לא רצית לחבור לרקדנים נוספים?
    "גיליתי שאני במיטבי כשאני לבד. גיליתי גם שאני המפיקה הטובה ביותר לעצמי, וכל שנה העליתי תוכנית חדשה. קיבלתי מעט תקציבים. אם לא היה לי בעל שיפרנס אותי לא הייתי יכולה לעשות את זה."


    ב-1985 נולד הבן השלישי, רונן. התוכנית הגדולה האחרונה הועלתה ב-1986 בפסטיבל ישראל.



     


    "גלימה לסקילה עצמית" מאת רות אשל, 1981


     


    לרקוד עם החלום
    "ב-1986, אחרי פסטיבל ישראל, יצאתי עם בעלי לשנת שבתון והופעתי במונטריאל שבקנדה. קלטתי בקנדה שעולם המחול הולך לכיוון וירטואוזיות פיזית מאוד חזקה של אנשים צעירים. אני הייתי קרובה בסגנוני באותו שלב למחול הבוטו היפאני, סגנון מאוד איטי ועמוק. פתאום מצאתי את עצמי מיושנת. כשהתחלתי ב-77 הייתי אוואנגרדית, ואני מוצאת בקנדה עולם חדש שפסח על התקופה שלי, והולך לכיוון של וירטואוזיות של צעירים. הגיע הזמן לחשוב מה הלאה. נרשמתי ללימודי תואר שני באותה שנה באוניברסיטת קוויבק במונטריאל.


    בחרתי בנושא 'מחול ביישוב'. באותה שנה בחרתי בנושא לאחר שאירן טמבק סיימה כתיבת ספר על התפתחות המחול בקנדה והציעה שאחקור את המחול בישראל. התחלתי לחפש בספריית האוניברסיטה מה נכתב בחו"ל על מחול בישראל, רק לאחר שגיליתי שלראשונה יש התייחסות למחול בישראל רק עם הסיור הראשון של תיאטרון מחול 'ענבל' בארה"ב (1957), הבנתי עד כמה הנושא 'בתולי'. ה'אין' עורר בי את הסקרנות לדעת ולגלות מה היה. חזרנו לארץ. הייתי בת 46, ואיכשהו בזמנו זה נחשב גיל יותר מבוגר מאשר כיום,  והמעבר למחקר המחול ביישוב והמפגש עם הדמויות המרכזיות היה בשבילי גילוי עצמי וחוויה של התרגשות גדולה. כך נולד הספר הראשון שלי 'לרקוד עם החלום - ראשית המחול האמנותי בארץ ישראל 1920-1964'. אותה התלהבות שהיתה לי לעלות את ערבי הסולו הוסטה לעבר המחקר לכתיבת הספר. רציתי להספיק לראיין את חלוצות המחול בעודן חיות. הבנתי שאני במלחמה נגד הזמן." באותן שנים (1987-1991) הייתי גם תחקירנית הספריה למחול והבאתי את הארכיונים וההקלטות של חלוצות המחול לגילה טולידאנו להקמת  ארכיון התיעוד של המחול בספריה  למחול". 
     
    - וכך החלה הקריירה האקדמית שלך?
    "הספר ראה אור ב-1991, ופתאום מצאתי את עצמי מהצד השני – באותה שנה הזמינו אותי להרצות באוניברסיטת חיפה, שבה הרציתי עד שנת 2005, ואף הוזמנתי להיות מבקרת המחול של עיתון הארץ. כתבתי את הערך מחול באנציקלופדיה העברית והתחלתי לשמש כסגניתו של גיורא מנור, עורך כתב העת מחול בישראל. עברתי מהבמה למחקר ולכתיבה. ניפרדתי באופן טבעי מ'רותי הרקדנית'. כרקדנית הרגשתי מבוגרת ושחוקה אבל כחוקרת הייתי צעירה".


     



     


    "גלימה לסקילה עצמית" מאת רות אשל, 1981


    DNA אתיופי
    "כשסיימתי לכתוב את הספר אמרה לי גילה טולדנו, מנהלת הספריה למחול, שנותר בידה תקציב קטן למחקר. באותה שנה  (1991) התקיים מבצע שלמה להעלאת יהודי אתיופיה לארץ. האתיופים סקרנו אותי מאוד והצעתי לה לערוך עליהם מחקר. הריקודים שלי מאז ומעולם היו קשורים לפולחן, לכישוף ולעבודה עם חומרים טבעיים. האתיופים וההיסטוריה המיוחדת עוררו בי עניין רב.  במשך שלוש שנים  ערכתי מחקר תיעוד על המחול של העדה האתיופית, כשאני מסתובבת בכל רחבי הארץ ומצלמת "


    "בשנת 1995 הגיעו לקורס קומפוזיציה בסיסית שלי באוניברסיטת חיפה ארבעה סטודנטים מהחוג לתיאטרון, אתיופים מאוד יצירתיים – זנה אדחנני, שמואל ברו, גטו מסאי וטספחון. הבנתי שיש לפני אוצר של חומרים תנועתיים שאף אחד לא נגע בהם. שוב פסעתי בקרקע בתולה, כפי שהיה לפני כן כשהפקתי את מופע היחיד וכפי שהיה כשכתבתי את הספר. ושוב חזרה אותה התרגשות של יציאה למסע חדש, לטוב ולרע." 


    רות אשל הפנתה את כל התלהבותה וכל מרצה למחול האתיופי. "כבר שקעתי עמוק בעולם הכתיבה והמחקר, והמפגש עם האתיופים החזיר אותי ליצירה, לבמה, לדבר האמיתי, על אף שמי כמוני יודעת עד כמה הכתיבה חשובה."


     


    - ומדוע לטוב ולרע? מה רע?
    "רקדתי שנים עם להקות לא ממוסדות והכרתי היטב את הקשיים.. חשבתי שאני יודעת למה אני נכנסת אבל לא העליתי בדימיוני הפרוע ביותר את עוצמת הקשיים."


     


     



     


    להקת ביתא, "אופוס ראשים" מאת רות אשל, 2002. צילום: עופר זבולון


     


    - כיצד הצלחת לתקצב את הפעילות?
    "האוניברסיטה נתנה מילגות לרקדנים האתיופיים כדי שיוכלו להגיע לחזרות בצורה מסודרת. מדובר בעדה שמצבה הסוציו אקונומי מאוד קשה. האוניברסיטה נתנה לי גב חזק, לא רק בכסף. הפכנו לפנינה של אוניברסיטת חיפה. הגיעו הרבה הזמנות להופיע בחו"ל והכל במימון המזמינים או משרד החוץ."


    הלהקה פועלת במשך חמש-עשרה שנה, עשר מהן בשם אסקסטה (באמהרית: ריקוד הכתפיים האתיופי) במסגרת אוניברסיטת חיפה, ושלוש שנים בשם להקת ביתא. אסקסטה יצאה להופעות בצרפת, אתיופיה, אריתראה, גרמניה, קרואטיה, אוקראינה, דרום אפריקה וארה"ב."


     


    - נתקלת בקשיים שצפית?
    "היה קשה מאוד להחזיק את הקבוצה. הניסיון היה נועז: ליצור, יש מאין, ריקוד אתיופי עכשווי. מתוך מחקר וביקורים באתיופיה ידעתי שהוא לא קיים באתיופיה ובמקומות אחרים.  עם מה שהופענו באתיופיה ב-1998, נתפס שם כאוונגרד אתיופי. והיו הקשיים הענקיים של התנהלות הלהקה: בעיות בעמידה בלוח הזמנים, כל הקשיים שישנם ללהקה לא ממוסדת, ובייחוד של סטונדנטים. היו בעיות כספיות והיתה, מעל לכל, רגישות יתר - כל דבר שאני אומרת יכול להתפרש כגזעני, והיה צורך בהמון מעצורים  וחשיבה על כל מילה שאני מוציאה מפי. מאוד אהבתי את הרקדנים והם מאוד אהבו אותי. אמרו שאני אתיופית. היחסים היו נהדרים, אבל לא בלי פער תרבותי. כדי לקיים להקה חייבת להיות משמעת, והיו בעיות משמעת ונוצרו מתיחויות קשות."


    להקת ביתא
    בשנת 2005 התחלפה צמרת הפקולטה למדעי הרוח באוניברסיטת חיפה. ההנהלה החדשה ראתה את הלהקה בצורה אחרת. המלגות לרקדנים בוטלו והחופש האמנותי שהיה 'שכרה האמיתי'  מול כל הקשיים של הישרדות עמד להילקח ממני. "לא הייתי מוכנה לחישוקים האמנותיים המשפילים ועזבתי את האוניברסיטה עם קבוצה של רקדנים וותיקים והקמתי את להקת ביתא במתנ"ס נווה יוסף בחיפה."


     


    - מהאוניברסיטה למתנ"ס?
    "החלטתי שאם כבר עזבתי את האוניברסיטה נפעל בלב שכונה אתיופית, שכונה במעמד סוציו-אקונומי נמוך. ראיתי בזה דבר מאוד יפה ומלהיב. הגעתי נו לשם בלי אגורה, בלי התלבושות שנאלצתי להשאיר באוניברסיטה. קיבלתי סכום קטן מסטף ורטהיימר, שבתחילת דרכו היה טכנאי אצל אבי. לפעמים סכום קטן ברגע קריטי כל כך חשוב. הכסף הזה הספיק לתלבושות חדשות ולהדפסת כרזה. עזרה ממינהל תרבות וגורמים נוספים סייעה להמשיך את החלום. שכר לא לקחתי מעולם בעבודתי עם בני העדה. היה לי ברור שאם אקח שכר בדירוג שלי שהוא גבוה,  לא יישאר תקציב לפעילות הלהקה ולתשלום תגמול כספי לרקדנים. כך או אחרת - ההמשכיות לא נקטעה. קיבלנו בית חם במתנ"ס  נוה יוסף וסטודיו.  המשיכו להגיע הזמנות להופיע בחו"ל. בשלוש השנים שבהן אנו פועלים בשם להקת ביתא הופענו פעמיים בארצות הברית, הופענו בקולומביה, אקוודור ואתיופיה."


     


     



     


    להקת ביתא,  צילום: עופר זבולון


     


    - עם אלה קשיים את מתמודדת במסגרת ביתא?
    "תחלופה רבה של רקדנים. הם צריכים להתפרנס ואנו יכולים לתגמל אותם רק בסכום קטן. כאשר התגמולים הללו גוזלים שני שלישים מתקציב הלהקה, כשאת היתר אני שומרת להפקות."


     


    - התאכזבת ממשהו?
    "קיוויתי שהרקדנים יוכלו להגיע ליותר חזרות כדי שאפשר יהיה להתקדם לעבר יותר מקצועיות אנחנו משאירים את הדלתות פתוחות בחזרות. ילדים עוברים ומוזמנים להיכנס. כל זמן שהרעש נסבל אני נותנת להם לבקר. אחרים מציצים מחלון הסטודיו. ניסינו בעבר להקים גם חוגים למחול אתיופי והיה מאוד קשה להתחרות בחוגי ההיפ-הופ במקום. השנה התחילה לעזור לי מיקה יערי מהקיבוץ הזורע. אני שוקדת על כתיבת הספר  "מחול בישראל" (1920-2010). ממשיכה לערוך את  כתב העת "מחול עכשיו", וברור לי שלא אוכל לשאת לבד על כתפי הלא כל כך צעירות את הלהקה וכתב העת. מיקה הצליחה להקים בית ספר למחול אתיופי והיא הסגנית שלי. רקדן הלהקה,סלומון טפטה הוא מרכז ארגוני. זה שילוב ניפלא.  ביקשתי מהניה רוטנברג להצטרף אלי כעורכת שותפה לכתב העת. חייבים לגדל את דור ההמשך."


    המחול האתיופי של המילניום.



    - כיצד מגיב הקהל הישראלי ללהקת ביתא?
    "כשבאים ישראליםלמופע הם מופתעים לטובה. הרקדנים שלנו יפים ומוכשרים.  יש בהם איכות תנועה נהדרת, אמיתית, יפה בעיניי. יש בתכנית קטעים יותר מסורתיים  אבל הנכס הגדול שלנו אלה הריקודים שנוצרו במהלך 14 שנים של עבודה ניסיונית עם הרקדנים כשאני שומרת על  ה-DNA של המחול שלהם, מעבה אותו, יוצרת ואריאציות ומעניקה לו העמדה בימתית מקצועית.


     


    - כיצד מגיב הקהל האתיופי?
    "ייצוג העדה בארץ הוא עניין מורכב ואני לא מייצגת את העדה אלא את האמנות שאני יוצרת עם הרקדנים. הצעירים האתיופים מאוד מתלהבים אבל יש הרבה אתיופים שחושבים שאנחנו אפילו פוגעים במסורת. כשהם באים לצפות בהופעה הם לא רואים את הריקודים המסורתיים שהם מכירים. אני טוענת שעברנו תהליך, שאנחנו לא רוקדים ריקודי עם. גם האלמנטים הפולקלוריסטיים שקיימים בהופעה הם כבר בהעמדה מקצועית. אינני עוסקת במחול אתני. המבקרים מתוך העדה אומרים שזה מחול מודרני, ואני אומרת שאין פה תנועה אחת של מחול מודרני. התנועות נובעות מהקוד הגנטי של המחול האתיופי. הביקורות המושמעות מזכירות מאד את מה שהטיחו בזמנו נגד שרה לוי תנאי, יוצרת להקת ענבל. אך הדבר החשוב באמת הוא שהרקדנים יאמינו בדרך שאני הולכת איתם. ברור שהם שומעים את הביקורת בתוך עדתם, והם צריכים להתמודד איתה. היה לי מאוד חשוב, בהקשר זה לשמוע את דעת המבקרים באתיופיה, ומאוד שמחתי כשכתבו בעיתונים שם שהם מקבלים בברכה את המחול האתיופי של המילניום."



תגובות

נקודות פעילות

0
ב 4 החודשים האחרונים
(10 סה"כ נקודות)
31
צפיות בפרופיל