הכוריאוגרף החשוב חוזר לישראל לאחר 13 שנה

המשכן לאמנויות הבמה, 2.1.2010 - התוכנית הראשונה נפתחה ביצירה Visitation (התגלות), שנוצרה לאחרונה. אחד ממאפייני עבודותיו של מוריס הוא השימוש במוסיקה חיה על הבמה, וביצירה זו ששה נגנים מבצעים את הסונטה לצ'לו ולפסנתר מס' 4 אופוס 102 מס' 1 של בטהובן. אכן זוהי התגלות: אנו נסחפים לתוך עולם של יופי מן הרגע הראשון. חמישה רקדנים יוצרים מפגשים מעניינים של זוגות, שלישיות, ויחידים. הם יוצרים מעגלים קטנים, והם עליזים וקופצניים כילדים שרק גילו את חדוות המחול. המשפטים התנועתיים מורכבים מזרימה ופאוזה. ואכן, חווית ושמחת התנועה, היא היופי ביצירה נעימה וזורמת זו. זהו המחול המודרני הישן והטוב, במשמעות הטובה של המילה: אין פה ניסיונות להתחכם, ליצור גימיקים ולשחוט פרות קדושות, רק לתת לתנועה לדבר בשם עצמה.

 

 

ברוח זו ממשיכה התכנית עם הריקוד השני – כל הרביעיות, לצלילי רביעיית כלי קשת מס' 4 של ברטוק. הבמה מהממת בצבעים: על רקע אדום מתגלים הרקדנים לבושי שחור. בהבזק אחד משתנה הרקע לשחור, וחוזר לאדום. המשחק בין תנועה לפאוזה חוזר גם ביצירה הזאת, היוצרת כל הזמן שלם ושבור, בתנועה ובעצירה. הרקדנים לובשי השחור חוזרים על תנועה של מעין "תחינה", כאשר מרפקיהם מופנים למעלה יחד עם ראשיהם. תנועתם מאופיינת בזוויתיות וחדות. בהבזק אחד מופיעים ארבעה רקדנים אחרים, לבושי ירקרק, על רקע בצבע אפרסק. הם כאילו דומים, זה לזה, אך שונים לגמרי. רקדנית אחת, כהת עור, גבוהה ומסורבלת מעט, נעה לצד רקדנית בהירה נמוכה וקלילה. הדואט בין שתיהן הופך לאחדות הניגודים. הקבוצה ה"בהירה" נעה בצורה מעגלית וזורמת יותר מן הקבוצה ה"כהה". מוטיב חוזר נוסף היא יצירת מין מעגל מעוקל של שלושה. המחול הופך למסכת של מעבר בין צבעים וקבוצות רקדנים, בין זרימה תנועתית, לעצירה זוויתית, אכן שלמות הניגודים.

 

 

היצירה האחרונה - V, נפתחת בצלליות על רקע ירקרק. כאשר עולה התאורה, מתגלה לנו צורה של  V, הנוצרת על ידי הרקדנים הלבושים תלבושות תכולות, וצבע התלבושת על רקע התאורה מרשים ביותר. המחול יוצא מתוך ה V וחוזר אליו בוואריאציות שונות. הבמה יפהפייה בזכות התנועה הטהורה, התלבושות והתאורה.

 

את השימוש הזה במוסיקה, ואת ההתעקשות של מוריס על הרכבים חיים, הבנתי מייד עם פתיחת המופע. מוריס מוסיקלי עד הדקויות הקטנטנות ביותר, עד פריטה של מיתר. השימוש המדויק במוסיקה, יחד עם הדקויות במבנים הכוריאוגרפים יוצרים תחושת יופי ומלאות. פן נוסף הוא השימוש האסתטי בצבע: בתלבושות ובתאורה, והשילוב ביניהם. זהו גם יופיו של הערב הזה, בו המחול, המוסיקה  והצבע שלובים זה בזה, מעצימים זה את זה, ומביאים את הקהל לחוויה טוטאלית רב-חושית. מה שיפה בזה הוא הפשטות הקולחת של היופי הזה, שאינו תלוי בטכניקה מדהימה של רקדנים (הרקדנים פה טובים, אך לא מדהימים), או בחדשנות כוריאוגרפית (שאיננה פה). זהו מחול הניתן לנו כמובן מאליו וללא התחכמויות.