מפילאי תקופת הקורונה וקצת מהתקופה שלפני.

טוב למען האמת זה לא באמת קשור לקורונה אבל היום בשביל להיות IN אתה חייב לחבר את מה שקורה לך לקורונה.

אז לפני חצי שנה בערך בתקופת הקדם קורונה נתקלתי בפייסבוק בקבוצה של Meirav Beit-on מ Medicoach בית ספר לאימון בריאות ואיכות חיים שפתחה בפייסבוק אתגר 30 יום ללא פחמימות וללא סוכרים.
על הרגע החלטתי להצטרף, אמרתי לעצמי "למה לא? אני אנסה את זה ל 30 יום.
בתום השבוע הראשון גיליתי שירדתי קילו, וחשבתי לעצמי זה ממש מגניב.
בסוף החודש הראשון ירדתי 4 קילו, שזה קילו לשבוע. :)
באותו שלב הקבוצה הסתיימה, אבל עבורי התזונה החדשה שסיגלתי לעצמי הייתה מאוד קלה.
זאת לא הייתה דיאטה, אלה תפיסת תזונה חדשה.
חיווטתי את המוח שלי להרגלים חדשים, זה לא הסתמך על כח רצון, זה פשוט הפך להרגל.
יכולתי לאכול כמה שאני רוצה, ובצורה יותר בריאה, וזה עשה לי נעים, שזה בפני עצמו יופי של תגמול עבורי.
וכך בחצי שנה האחרונה ירדתי 14 קילו. זה נתן לי תחושה של קלילות, אבל יותר מזה גם תחושת מסוגלות, תחושה של הערכה עצמית ודימוי עצמי גבוה יותר.

חמוש בתחושה הזו נתקלתי לפני כשלושה חודשים במישהו שסיפר לי על הספר "מועדון חמש בבוקר" של רובין שארמה.
אני לא קורא ספרים (דיסלקציה) אז נכנסתי ליוטיוב והסתכלתי על העיקרון של הספר (כנראה שאני יודע רק את קצה קצהו של העיקרון) ומה שלקחתי ממנו זה את הרעיון של לקום בחמש בבוקר.
לפי רובין שארמה אנשים מצליחים באמת קמים ב 5 בבוקר, (ואני אחרי שינוי התזונה וירידה במשקל, רציתי להרגיש עוד יותר מצליח).
בספר שארמה כותב שאת ה 20 דקות הראשונות בבוקר צריך לעשות ספורט, ואז 20 דקות מדיטציה וב 20 דקות האחרונות למידה והתפתחות אישית.

עם למידה והתפתחות אני חייב בסבבה, אבל ספורט ואני לא הולכים ביחד, למען האמת גם אני ומדיטציה לא ממש חברים.
אז החלטתי שאני רק קם בבוקר בלי לקחת על עצמי את המשימות, ולראות לאן זה מוביל אותי.

בשבוע הראשון קמתי בחמש בבוקר ועד 6 ישבתי על הספה ולא הבנתי למה לעזאזל אני עושה את הדבר הזה, אבל המשכתי כי הבטחתי לעצמי שאני מתמיד בזה שלושה שבועות ( בזכות ההצלחה של התזונה, הרגשתי שאני מסוגל לעמוד בהחלטות שלי).
בשבוע השני החלטתי שאם אני קם בחמש בבוקר אז לפחות אצא עם הכלבה ב 5:30, ובאמת באותו שבוע יצאתי בחמש וחצי למצד טיול עם הכלבה.
תזכרו לפני שלושה חודשים עוד היה חשוך וקר בשעות האלו.

הייתי יוצא עם הכלבה עולה לגבעת נפוליאון ומחכה לזריחה. אבל די מהר שיעמם לי לשבת על הגבעה ולא לעשות כלום (אתם זוכרים אני ומדיטציה לא ממש חברים).
אז התחלתי ללכת עם הכלבה ברגל, ופתאום גיליתי שאני צועד שעה שלמה ( שזה הישג גדול לבן אדם שלא עשה ספורט בחייו).

לפני חמישה שבועות בזמן הצעידה בפארק פגשתי מישהיא שסיפרה לי שיש אפליקציה שנקראת "מבטטת כורסא ל 5 קילומטר ריצה".
באותו יום כבר הורדתי את האפליקציה שמתחילה בצעדי צב "תרתי משמע" דקה ריצה ואז הליכה.
היום הגעתי עם האפליקציה למצב שבו רצתי 20 דקות רצוף!!!
זה פעם ראשונה בחיים שלי שרצתי כזאת כמות!!!!
אני ממש, ממש, ממש, גאה בעצמי על המחויבות על הישג על היכולת

אסטרטגיית השגת המטרה שלי הייתה צעדים קטנים ולא מאיימים.
מצד אחד לראות את התמונה הגדולה בחזון, אבל לא לתת לדרך להלחיץ אותי.
לקחתי את זה כחלק מהשגרה - כל כך שגרה שעד אתמול רצתי עם גינס ומגפי בלנסטון.
אתמול החלטתי שלקראת 20 דקות ריצה מגיע לי לצ'פר את עצמי,והלכתי לקנות נעלי ריצה, כפרס שהרווחתי עד עכשיו

אז למה אני כותב את כל הפוסט הזה ?!
1 כי היום לראשונה בחיי סיימתי 20 דקות ריצה שלמות! (המהירות והמרחק ממש לא משנה) אבל עצם זה שרצתי את זה מבחינתי זאת חוויית וואווו מטורפת
2 לציין בפני עצמי את תחושות המסוגלות, הדימוי העצמי והיכולת שלי להשיג הישגים, יכולת שהשתפרה בחודשים האלה בצורה מטורפת. :)
3 זה גם פוסט של אגו, האגו היה ילד טוב , עד עכשיו, כמעט ולא דיברתי על זה וכמעט ולא שיתפתי את זה ועשיתי את הכל ביני לבין עצמי.
כיוון שהאגו התנהג יפה וחיכה בשקט בצד, אני נותן לו רגע להגיח לעולם בדמות הפוסט הזה.

אז לחיי הצלחות, לחיי העלאת הדימוי העצמי, ולחיי הרגשת הסיפוק.
אני מאוד מרוצה! :) :) :)