על שתי אפשרויות - כמעט זהות ובכל זאת:

כמה מילים על כמה שמילה או הימנעות ממנה יכולות לשנות...

נניח שהיינו יכולים לחיות ביקומים מקבילים-

דמיינו לעצמכם את הסיטואציה הבאה:

אמא וילד, כבן שנתיים, מבלים בחצר חברים. הבן נוסע בבימבה והאמא בוהה ברקפות הנוי. ואז הילד רוצה להכנס לתוך הבית. עם הבימבה.

האמא אומרת (בחביבות ובכבוד): "אי אפשר להכניס את הבימבה, תשאיר אותה כאן".

הבן עוזב אותה למרגלות המדרגות, נותן יד לאמו ושניהם פוסעים יחדיו אל תוך המשך בילוי אחר הצהריים לאור השמש הדועך.

אבל לא כך היה.

תראו כמה דומה וכמה שונה:

... ואז הילד רוצה להכנס לתוך הבית. עם הבימבה.

האמא אומרת (בחביבות ובכבוד): "אי אפשר להכניס את הבימבה". (ודוממת ברגע האחרון)

הבן משתהה, חושב ואומר: "אני משאיר אותה כאן", עוזב אותה למרגלות המדרגות, נותן יד לאמו ושניהם פוסעים יחדיו אל תוך המשך בילוי אחר הצהריים לאור השמש הדועך.

מאד דומה, אבל איזה עושר של אפשרויות נפרש כאן:

מרחב אישי, כבוד, אפשרויות בחירה, התנסות בקבלת החלטות, מיומנות בשקילת היתרונות והחסרונות, שיקול דעת ולקיחת אחריות על התוצאה-פרידה.

אם כבר הבנתם אותי זהו סוף הפוסט, בעצם.

אבל אם לא נמאס לכם, תישארו לשמוע אותי מברברת על זה.

ומילת סייג, נכון שבתקשורת טובה ומכבדת בין האמא לילד, גם 'טעות', 'מחדל' או 'פספוס' שכאלה או אחרים לא תקלקל ותחסום פעילות טובה ושמחה, התקשרות בונה ועשייה מפרה ופתוחה.

אלא שאצל אנשים, כמו אצל אנשים, המציאות נפרטת לפרט ועוד פרט ועוד פרט. אנחנו סכום התנסויותינו.

אז לקחתי התנסות אחת לדוגמא ואני מנסה להעביר לכם את אופי ההגיגים שלי, 'ברזולוציה גבוהה' סתם כי אני כזו.

כמובן שבד"כ נבחר פשוט (פשוט?) להיות, 'לזרום' ולנכוח עם ילדינו ללא הניתוח הדקדקני-מתיש-גוזל-הקסם הזה. אבל לפעמים כדאי גם וגם...

אז בזה ש"סתמתי את הפה" בזמן (בדוגמא שלמעלה) מה עשיתי:

מה לא?

• אפשרתי לילד שלי לקלוט את הסיטואציה ולהיערך אליה.
• שדרתי לו שאני בוטחת בו להבין ולפעול.
• נתתי לו זמן ומרחב משלו הרי הנסיעה בבימבה והביקור הם גם ובעיקר שלו. אז גם ההחלטות והעשייה כדאי שתהיינה שלו, הלא כן? לא דחקתי בו.
• הרשיתי לו להיות הבעלים של שיקול הדעת, לראות מה טוב לו עם הבימבה, על מה הוא מוכן לוותר, אם בכלל? להבין ולעכל את המשמעויות שלו בעצמו כל ההתנסויות האלה הן קטנות אך חשובות עד בלי די. בעזרתן נבנות, נדבך על גבי נדבך, כל האיכויות האישיות והכשרים החברתיים והקוגניטיביים שהן התשתית של גדילה, התבגרות והתפתחות.
• פיניתי לו את הבמה זה הוא שהחליט שהוא נפרד מהבימבה. פרידה היא מיומנות ממש מרכזית בחיים מלאים ומאושרים, לעניות דעתי.
• וחוץ מזה, הוא לקח אחריות על הפרידה חשוב כשלעצמו. אנו רוצים לעודד לקיחת אחריות והתנסות בזה!
• וחוץ מזה את הקושי שבפרידה הוא לא 'הפיל עלי'. אני רואה בהחלט את האפשרות שהוא היה עולה איתי, אך ממשיך ליבב ולמחות: "אבל אני רוצה את הבימבה", "בימבה, בימבה" וכו'. מוכר לכם? כשאפשרתי לו לקחת את האחריות באופן חופשי לא עודדתי את הדפוס ה'פולני' המאשים, המייבב, הקורבני (שכל-כך קל לכולנו לגלוש אליו) והוא באמת יכול היה להיות שלם ושמח עם הבחירה שלו.
• וכל זה באווירה מוגנת תומכת, אינטימית בסיטואציות קטנות ופשוטות. מתי נרצה שיילמד את זה במצבים קשים, מורכבים בסביבה אדישה או עוינת? או תחת כנפינו וחסותנו?

הגזמתי? כל מגדל ההנחות והמסקנות הזה ממשפט בודד וקצר שלא נאמר?

אז זהו שכן!

אני רואה דפוס בילדים (ובמבוגרים) סביבי של עשייה תוך המנעות מאחריות, של יבבות והאשמות.

ובעצם זו תגובה של מרמור והתקוממות כנגד המטפלים הבוגרים שגוזלים מהילד את ההתמודדות וההתנסות. לרוב זה קורה, מבלי שהילד (והמבוגר) מודעים למהות המשתלטת וודאי ללא יכולת למלל את החוסר במילים.

אני מאמינה בכל לב, שמחוות קצרות כאלה של אמון ובטחון בילד מצד אחד ושל בניית התנסויות מאתגרות אך בונות  מצד שני מובילות בדרך החיים, לאט לאט ובהיחבא למארג בריא ועשיר בתוך המשפחה. המיתרים השמחים והבוטחים נרקמים בו זמנית בכל כך הרבה מישורים ורבדים פנימה והחוצה, עמוק ולמרחבים, סמוי וגלוי כך ש'פתאום' אנו מגלים ונהנים מהפירות שלנו.

בבקשה, תחשבו ותכתבו לי על דוגמאות שכאלה.

ואם הילד היה מחליט אחרת? (לא לוותר, להישאר עם הבימבה, להתעקש לעלות איתה במדרגות) מה הייתי עושה אז?

- על זאת, פעם הבאה...