הגר, מצד אחד בא לי לחבק אותה. חלק מהסרטים שהיא עוברת עברתי בעצמי. הפחד הנוראי להיפגע, מול היכולת להסתדר לבד, לא מאפשר לנו לצאת מהבועה שקוראים לה "אני". בדרך זו מרחיקה כל דבר טוב, גם בידיעה שיש שם רק טוב.

מצד שני יש בי כצופה כעס, שהיא לא עושה עבודה על האנרגיות שהיא משדרת. הסרטים שהיא מכניסה את עצמה. לראות את הדברים על המסך יכול להיות מחיר גדול מצד אחד, מצד שני זו מראה. אני רוצה להאמין שהיא צריכה לשחרר את הראש שעסוק בניהול סיכונים גם איפה שאין צורך ולאפשר ללב להוביל.

דנית ואמיר
צר היה לי על דנית שלמרות כל התהליך המשמעותי עדיין נאחזת במילים. משכנעת את עצמה שהכל יהיה בסדר ששפת הגוף של אמיר אומרות אחרת. היא עבור הצופות בעיקר, לראות כך לא נראה קשר.

אמיר, לשקר לאדם שאתה מגדיר חבר/ה זה מבאס גם אם זה תחת המשפט "לא רוצה לפגוע". אני מבינה לחלוטין שאין משיכה, ומאמינה לו שיש לו רצון לנסות, אך נראה שמתחת לפני השטח יש משהו גדול יותר, פחד ללכת עד הסוף, לייצר אינטימיות לא רק לספר על עצמי, אלא לדבר גם עלינו.

רוני ונועם – כמו שכתבתי בפעמים קודמות, מקווה שיצליח להם גם שיתחילו להתמודד בחיים האמיתיים.

דובי ואריק – היו סבלניים להמשיך ולנסות ללמוד על עצמם כדי לקבל כלים לדרך. לא מובן מאליו.

דניס והדר – עליות, ירידות ויצירת קשר. שניהם מביאים את עצמם, משמחים אחד את השנייה, מרגשים אחד את השנייה, לראות וללמוד, ככה נראית זוגיות נפלאה למי ששאל :).
מה דעתכם?