#חתונמי פרק 12 איפה בכלל מתחילים?

מה שאני אוהבת בתוכנית הזו שגם שכולם יודעים שזה ערוך מאוד, הם מאירים נקודות שהרבה מהעוקבים שלי חווים בתחילת קשר.

מי מאיתנו לא היה בדייט שהיתה בו שתיקה שספרתם דקות ואז אמרתם טוב נזמין חשבון?

מי לא היה בדייט שלא משנה מה אמרתם הצד השני הפך את הכל ולא הבנתם מאיפה זה מגיע?

מי לא היה במקום של הכל טוב ואז הפחד מה יקרה אם נפרד, אם נקשר?

לימור וליעד.

קל להתחבר ללימור, לא רק בגלל שיש בה משהו של פריספיריט אלא גם כיוון שהיא חושפת פגיעות. לא מוותרת שקשה לה. גם כשהיא נסגרת היא לוקחת מרחק ולצד זה לוקחת אויר ומבקשת קרבה. זו גדולה, זה קשה כל כך וכולנו יודעים את זה.

היא שיתפה באומץ אדם שאינה מכירה כלל, שעם גברים היא נאלמת, והיא רוצה לעבוד על להביא את עצמה, בשביל זה היא צריכה מישהו שירים לה, שיפרגן, שלא יבקר. מתי תרגלתם לבקש? חשוב כל כך.

אני חושבת שאצל ליעד יש שני דברים שמשבשים הרבה. הראשון הוא הרצון להיות בסדר, הריצוי מאוד מנהל וכשהוא לא מצליח לרצות, או לחילופין הדעה שלו שונה משל הצד השני, הקרקע נשמטת, וזה יוצא רע. מסוג הרגעים שאנחנו שואלים איפה ההדרכה???

חשוב! קשר יכול להיות נהדר גם אם לא נסכים על הרבה דברים, ונזכור שאנחנו שונים.

הדבר השני הוא הערך. עם ליעד הייתי עובדת עוד בתקופה שלפני החתונה על ערך. אם גם אתם תופסים את עצמכם עושים מחווה ובמקביל אומרים "אבל אל תלחצ/י מזה". כשהאחר לא חושב כמוכם, מרגישים שמבטלים אתכם, זה הזמן לעשות עבודה על ערך. שלא יהיה תלוי באחר.

אל תשכחו, זה בסדר שיהיו דעות שונות, זה לא אומר שזה רע, רק כשאנחנו תופסים את זה כרע, הקיום שלנו נשמט. וכשזה קורה כל התותחים פועלים ומהצד קשה לראות את זה.

ובעניין תקשורת זוגית. כדי שזו תתקיים כתקשורת טובה. אם אמרו לנו שפגעו, חשוב לומר סליחה שפגעתי, ולא את הקיצורים. ניקח נשימה, נדבר. אם נפגענו חשוב שנאמר נפגענו ונדבר. לקיחת מרחק, רק מרחיק יותר.

והכי חשוב זכרו לבקש, לא קל להרבה אנשים. כשמישהו מבקש עזרה, גם אם אתם פגועים קחו אויר, תעזרו גם אם מדובר בזר. "לא בא לי" זו אמירה קשה לאדם שמבקש עזרה.

עידית ורפאל

גם כאן, היתה חסרה לי העבודה לפני, על פתיחות. עוד לפני פתיחות לזוגיות ופתיחת הלב אלא פתיחות באופן כללי. פתיחות לחוות, להרשות לעצמנו להינות. אם אתם מרגישים הזדהות עם רפאל, ממליצה לכם להתחיל בצעד, להתאמן על לחייך כל יום ל4 אנשים, להתנסות פעם בשבוע במשהו חדש, לצאת מהמשבצת ששומרת, לקפוץ הרבה.

מעין ובן

מכירים את זה שהכל פאן קופץ השד שהפנימי שאומר ומה אם זה יגמר? אצל אחרים חרדת הנטישה מנהלת הרבה לפני ההכרות ולא מאפשרת הכרות חדשה. אז לפעמים אנחנו משליכים את זה על האחרים, "אני לא רוצה שתיקשרי אליי יותר מידי" ומשפטים דומים שאומרים, אני זה שמפחד.

כולנו רוצים לדעת האם זה זה, כולנו חוששים לתת את הלב ואם האחר/ת ילך? אבל ככה זה בזוגיות, אם לא ניקח סיכונים בתנאים של חוסר ודאות לא נחווה בכל הטוב שהיא יכולה לתת לנו.

מה דעתכם?

ויקי שלום coach4love

קרדיט צילום תמונה מאקו