יש גבול. לא זה שבין מדינות. אחר. הרבה פחות ברור. אין ביטחון אם הוא נחצה או שאולי יש עוד מרחב תמרון. אין את מי לשאול, כי רק אנחנו יכולים לענות לעצמנו.
הגבול הזה שבין לוותר ללהתעקש. בין החמלה והכעס. בין ההבנה והוויתור העצמי.
נניח שיש לכם חבר. אתם מצלצלים לדרוש בשלומו, אבל הוא לא חוזר. הוא גם לא מתקשר לקבוע מיוזמתו. כשאתם כבר כן תופסים אותו הוא מספר לכם שהוא עובר תקופה קשה. אתם מבינים אותו ואמפטיים לכאבו. עד מתי תבינו? יש לו תקופה קשה, זה נכון. עד מתי? ואיך התקופה הזו נראית בחיים שלכם?
או אולי לקוח ביטל פגישה, ברגע האחרון. הוא לא לקח בחשבון שהפגישה שיש לו לפני תתארך. הוא לא תיכנן טוב את הזמנים. אתם יודעים שהוא ממש היה רוצה להיות האיש הזה שמסוגל לתכנן קדימה, הוא פשוט לא מצליח- עד מתי? כמה פעמים זה יבוא על חשבונכם עד שתגידו- עד כאן?
או אם יש לכם ילד קטן, כזה דומה לשלי, שבוכה וצועק כשהמציאות לא תואמת את מה שיש לו בראש, הוא קטן, הוא לא מספיק יודע לבטא תסכול, הכל נכון- אבל איפה הגבול? עד כמה תכילו, תחבקו, תרגיעו ומתי פשוט תגידו- די!

"בין האפל לנסתר בעולמנו המר, אומרים שיש עוד תקווה - קוראים לזה אהבה"

כשאני שמה גבול, זה מה שעומד למול עיני. לבוא מאהבה. לבוא מאהבה זה לא תמיד לסלוח, למחול, לוותר על עצמינו. לבוא מאהבה זה לדעת לומר לצד השני- עד פה. מפה והלאה אתה תשלם מחיר על הבחירה. 
לאהוב מישהו זה לעזור לו להיות הטוב ביותר שהוא יכול גם אם זה לא נעים, להאמין בו שהוא יכול לבחור אחרת, שמהגבול ששמנו בפניו- הוא יצמח.
לאהוב מישהו זה לא לוותר לו ולא לוותר עליו. 
יש גבולות לכולנו, לפעמים צריך להזכיר לעצמנו שהם קיימים ושרק אנחנו יכולים להיות שומרי הסף.

גם אם זה לא תמיד נעים, אם ניתן לכל מי שמסביבנו לבוא על חשבוננו, בסוף לא יישאר לנו מה לתת. לדעת לדרוש ממישהו מעמת אותו אבל באותה מידה נותן את התחושה שאנחנו מאמינים שהוא יכול יותר. האמונה הזו, היא הצעד הראשון לשינוי.