כל פעם מתרגשת מחדש...
בשישי האחרון טיפלתי במטופל חדש, בן 79, בריא בדרך כלל.
ביתו פנתה אליי לעזרה לאחר שעבר ארוע מוחי לפני מספר שבועות. נמצא בשיקום, מטופל על ידי פיזיותרפיסט, מרפאה בעיסוק ומרפאה בדיבור. 
המשפחה הרגישה שהוא זקוק לטיפול נוסף על מנת לעזור לו, פיזית ורגשית בעיקר.
פגשתי את י' מלא מוטיבציה להשתפר ולהתקדם, אך שבור רגשית. הקושי להיות תלוי ומטופל במשפחתו הוא עצום. בעקבות הארוע, הדיבור נפגע, ידו השמאלית מוגבלת ב80%(כמעט ואינו מצליח להשתמש בה), גופו כאוב, שוכב במיטה וכשקם נעזר בהליכון. הטיפול שלי כלל מגע (שיאצו), דיקור (10 מחטים בסך הכל), דמיון מודרך והמון המון שיחה. ביקשתי שישתף ברגשות שלו, בפחדים שלו, אפשרתי לו לפרוק ולבכות. הצבנו יעדים ברורים ומדידים שיאפשרו לו לראות את המטרה אל מול עיניו וכיצד הוא מתקדם לעברה יום אחר יום. לאחר כשעה ורבע של טיפול, י' קם וביקש לעבור לסלון, לכורסא שלו, שכבר שבועות לא ישב בה, וזאת ללא תמיכה בהליכון, אלא באופן עצמאי. טווח תנועה של ידו השמאלית השתפרה באופן משמעות, הטבה של 50%, הצליח להושיט את ידו אל עבר קערת תותים ולאכול עצמאית, דבר שלא התאפשר קודם לכן. 
בקליניקה אני נתקלת במקרים מגוונים ומשתדלת לעזור לכולם, אך מקרים כאלו לא עוברים על סדר היום, לא ניתן להישאר אדישים, ישבתי מולו עם משפחתו והתרגשתי עד דמעות יחד איתם.הכנס טקסט כאן