ילד שלי, אתה בוכה ואני לא מצטערת.
אתה עומד בסופר, כועס ובוכה וצועק שאתה רוצה את המסטיקים, שאמרתי שלא קונים היום, אני לא מצטערת.
אתה מרביץ לאחותך במסעדה, אני אוספת אותכם ואת הטייק אווי ואנו נוסעים הביתה, תוך כדי בכי והתנגדות מצידכם. אני לא מצטערת.
אתה לא מכין שיעורי בית וחוזר בוכה, כי היית צריך לשבת בצהרון ולהשלים. אני לא מצטערת.
כאשר חברה הלכה לבית הספר בלעדייך, למרות שקבעתם ללכת יחדיו ואתה לא מיהרת להתארגן בבוקר. אני לא מצטערת, אני שמחה. שמחה על כך שאתם ילדי, יודעים שאפשר לחלוק את העצב שלכם איתי. אני רואה את העצב, אני אמפטית אליכם, אך אני לא מצטערת על כך שאתם לומדים את חוקי החיים, העולם, הזמן.
אתם בוכים ואני לא ממהרת לעצור את הבכי. מותר לכם למחות, מותר לא להיות מרוצים. רוצה להיות הכתובת גם לכעס שלכם, גם מקום להביע בכי שנובע מתיסכול ובהמשך מלמידה.
אני לא מצטערת על כל הלמידות שלכם, למרות שכואב לראות אותכם עצובים.
אני לא מצטערת אני רק מבקשת סליחה על כל אותם המקומות בהם כן הייתי צריכה להיות קשובה ואמפטית, אבל לא הייתי.
מבקשת סליחה בכל אותם המקומות בהם הערתי הערות שעדיף שלא הייתי אומרת דבר ורק מחבקת. מבקשת סליחה על כך שלפעמים אני אומרת דברים שאחר כך אני מצטערת שנאמרו.