תשמעו סיפור. ביום שישי, כמו שאתם בוודאי זוכרים, הגיע אלינו סוף סוף החורף עם כל החבילה. גשמים, רוחות וקור עז. אבל הכמעט בן שמונה שלי לא התרשם במיוחד והחליט שמבחינתו החורף האמיתי עדיין באירופה. הוא התעקש לכן ללכת לבית הספר בתלבושת קייצית.

זה לא היה מאוד מפתיע. לילד בדרך כלל חם. ובכל זאת, החלטתי לנסות ולשכנע אותו להתלבש אחרת. הצעתי לו מכנסיים שהוא אוהב, הסברתי לו כמה חשוב ללבוש מעיל, סיפרתי לו על מה שאמרו בתחזית ובאמת שעשיתי כמעט כל מה שאפשר כדי להלביש אותו כמו שצריך.

אבל שום דבר לא עזר. הילד בשלו.

אז ויתרתי. הלכנו לבית הספר כפי שהוא רצה, נרטבנו שנינו ואני קיבלתי כבונוס רגשות אשמה. הרגשתי  שלא את מילאתי את התפקיד ההורי שלי ולא הגנתי עליו מפני הסערה.

ואז הגיע שעת הצהרים. והוא חזר הביתה, יבש, רגוע ובעיקר  שלם לגמרי עם ההחלטה שקיבל.

עברו כמה ימים, והילד, טפו טפו, בריא.

אז מה אני רוצה להגיד בזה?

לפעמים היצר ההורי שלנו והרצון להגן עליהם בכל מחיר, גורם לנו להניח שאנחנו יודעים הכי טוב מה נכון להם. ועדיין, לפעמים זה לא כזה מובן מאליו. יש מקרים שבהם הם מכירים את עצמם טוב יותר וצריך פשוט לאפשר להם להיות מי שהם.

ואתם יודעים מה? גם אם הוא יתקרר קצת,  נראה לי שזה עדיין בסדר. התחושה הזאת, שהקשיבו לו באמת, גם כשזה ממש לא התאים, תישאר איתו הרבה אחרי שהנזלת תיעלם