הלכתי לאיבוד לעצמי, הכריזה רינה, פעם הייתי מזיזה הרים וגבעות, הייתי קמה בבוקר עם אנרגיות, עם יצירתיות, מחייכת יותר – ואילו היום אני בתחושה של נסיעה על כביש ישר. באוטומט.

בזמן שדיברה, מוללה באצבעה קווצת שיער קטנה.

מה זאת נסיעה על כביש ישר בשבילך? שאלתי.

מצד אחד, זאת נסיעה בטוחה, אין הפתעות, הכל ידוע ומסודר. אני מכירה את הכביש היטב, הוא מוביל אותי למחוז חפצי, אבל.... מצד שני – שיא השיעמום. אין פתח להפתעות, אין פניות ימינה או שמאלה... אין תגליות חדשות.

ומה מייצגת הנסיעה הזאת? האוטומט?

רינה כיווצה את גבותיה במחשבה, והתחילה למולל קווצת שיער חדשה.

אני חושבת שזה מייצג את הנשמה שלי. היא לא מוזנת. אני כבר כל כך הרבה שנים בשגרה יומיומית של בית, עבודה, משפחה.... אני שוכחת את המשפט הנפלא של דר' סוס "אם יוצאים – מגיעים למקומות נפלאים".

חייכתי למשמע הספר של דר' סוס, שיש לו ערך סנטימנטלי גדול עבורי.

לצאת את דווקא יוצאת, אמרתי, רק שאולי השאלה היא לאיזה מקום נפלא היית רוצה להגיע?

בואי ונסי לרגע לדמיין שאת בוחרת לנסוע בכביש אחר, יצאת כדי להגיע למקום נפלא חדש, שבו הנשמה שלך תתרחב. איך הוא נראה? מה קורה בו?

השתררה שתיקה. זיהיתי רגעים של מחשבה ונסיון להתחבר לרצון.

ווואווו, אמרה רינה בהפתעה מהולה בכאב, את מאמינה לי שאני לא יודעת מה זה המקום הזה? זתומרת, ברור לי שאיבדתי את עצמי, כי את תחושת האוטומט אני מאוד מרגישה, אבל.....

תגידי רינה, איך נראה מצב שבו הנשמה שלך מוזנת? מה קורה בו?

ממממ... על זה יותר קל לי לענות. אני קמה בבוקר לבית שקט, לפני שכולם מתעוררים, מכינה לעצמי קפה, גוללת לי בכיף שלי קצת בפייסבוק, אני עדיין לא בתפקיד האמא, חצי שעה של שקט כזה - ואני יכולה לקבל את הילדים ואת מוטי בחיוך, ולצאת לעבודה רגועה.

ומה עוד? שאלתי, מה עוד קורה במשך היום או השבוע שמזין את הנשמה?

אני מצליחה לעשות יוגה ופילאטיס פעמיים בשבוע, נפגשת עם חברה, חוזרת לקרוא קצת לפני השינה.... את יודעת כמה זמן אני לא מצליחה לקרוא ספר? ממש מתסכל.

את יודעת רינה הרהרתי בקול, זה נשמע שהמקומות המופלאים שאת רוצה לצאת אליהם – הם בעצם איפשור לעצמך לעשות דברים שקשורים רק אלייך, ולא לאף תפקיד אחר שלך. זמן איכות של זוגיות עם עצמך.

כן!! אמרה רינה בהתלהבות. בדיוק. אבל למי יש זמן? אני כל הזמן צריכה לעשות משהו בשביל מישהו....

זה קטע טריקי עם זמן, אמרתי, כי זה לבחור בין מצב שבו הזמן מנהל אותנו, לבין מצב שבו אנחנו אלה שמנהלים את הזמן.

רינה בהתה בי לכמה שניות.

שיואו, אני באמת לא זו שמנהלת את הזמן. אני במרדף אין סופי אחרי דקות...

אז מהו הצעד הראשון, אפילו הקטן ביותר, שאת יכולה לעשות כדי לתפוס את עמדת המנהלת?

מממ... למשל....לשים את השעון מחר בבוקר לשעה 06:00. החצי שעה הזאת של "לבד" בבוקר, יכולה להיות בהחלט הצעד הראשון שלי. אני יכולה לוותר על חצי שעת שינה לטובה השקט הזה. על השאר – צריכה עוד לחשוב.

נשמע לי שאת כבר מוכנה לצעד הראשון, של לקחת פניה אחת אחרת, בכביש הישר ו"המשעמם" שלך.

רינה חייכה.

וזה כל מה שהייתי צריכה לראות על פניה.