פעם קראתי שיר שהתחיל כך:
"אתה קורא את זה מהר מדי.
תאט רגע.
זו שירה."

זה היה אולי בתיכון וזה שינה לי את החיים. שורה משיר שינתה לי את החיים. באותו יום החלטתי להאט, ומאז אני אוהב אנשים.
התחלתי ללמוד פסיכולוגיה, פילוסופיה, סוציולוגיה, אנתרופולוגיה, קרימינולוגיה ואפילו חכמת הקבלה. הכל מתוך אהבה לאנשים. עד שיום אחד גיליתי את האימון.

האימון מבחינתי זו אומנות. אומנות העצמת האחר. זו אומנות שאין לה גבולות. היא יכולה לעזור למנכ"לים להגשים חלומות ששמו הרבה שנים בצד לטובת הקריירה. היא יכולה, באותה נשימה, לעזור גם לאדם למצוא את משמעות חייו ולרווקה למצוא את בן הזוג הנכון לה.

זו אומנות שמסייעת לאדם לצאת מתוך הפרדיגמות של עצמו, מתוך הגבולות שהוא בעצמו הציב לעצמו ולסמן גבולות חדשים. להפסיק להפריע לעצמו להיות מה שהוא מסוגל ורוצה להיות.
זו אומנות שזונחת את שרירי השיפוטיות והייעוץ. המתאמן הוא זה שיודע מה נכון לו. התשובות נמצאות אצלו.
זו האומנות לחיות את פוטנציאל העתיד במקום לבכות את כישלונות העבר.
זו אומנות ההקשבה לזולת ולא לעצמי. זו אומנות השאלה הנכונה. השאלה שמעניינת את המתאמן.
זו אומנות המשוב הבונה.
זו האומנות לעזור לאדם להיות יותר טוב במה שהוא הכי טוב, במקום לבזבז את מלוא האנרגיה בלהיות מישהו אחר כי כך החברה קבעה.
זו האומנות להיות מי שהכי הייתי רוצה להיות.

האימון זו האומנות של החיים. של לעצור את שטף החיים המטורף הזה ולהתייחס לעצמי כמו אל אוצר עדין. כמו אל מי שחייב להגיע הכי רחוק שהוא יכול.
של להפסיק לחלוף דרך החיים כל כך מהר עד שלא נשאר לנו זמן גם ליהנות מהם באמת.
להאט רגע. לשאול את עצמנו שאלה אחת:
יש לך את כל הזמן שבעולם, את כל הכסף, את כל הכישורים:
מה אתה באמת רוצה להיות?