קוראת את הפוסט האחרון שלך על אימון, על הרגלים מעכבים ועל אמונות ומחשבות ונזכרת בפגישות האימון הראשונות שלי איתך. איך הגעתי עם פחדים, חוסר אמונה והרגלי חשיבה לא נכונים. ידעתי לאן אני רוצה להגיע, אבל לא ממש האמנתי שאהיה שם. הדברים שאמרתי לעצמי היו רק מילים ולא ידעתי איך להפוך את זה למציאות. נזכרת איך הסתכלת לי בעיניים ולא ויתרת עד שאמרתי בלי למצמץ מי אני, מה אני ולאן אני יכולה להגיע ולא ויתרת ונתת לי לחזור על זה כמו מנטרה עד שווידאת שאני באמת שם. אז עברנו תהליך של כמה חודשים, עם בכי וצחוק, עם משימות והצלחות קטנות וגדולות. עם חזון ויעדים ... עד ששחררת אותי להוכיח לעצמי שזה אפשרי. והיום, מהמקום בו אני נמצאת, אפילו לי קשה לזהות את אותה מירב שהייתי. עשיתי את העבודה, נלחמתי על היעדים, הגעתי לנקודה שאפילו פחדתי לומר אותה בקול רם בפגישות. וכשפניתי לספר לך על השינויים לא סתם אמרתי "למי התודה, למי הברכה ... לאחת והיחידה ..." שבאמת האמינה בי ונתנה לי בטחון שההצלחה היא פה מימול ואני צריכה רק לרצות, להאמין ולעשות. ועל כך המון המון תודה. וכמובן על זה שאת תמיד באופק, לא נעלמת ומקשיבה בהמון סבלנות ...