" זה לא בסדר ששפטתי אותה", "למה אני לא מסוגלת לאהוב את הגוף שלי", "לא הייתי צריכה לכעוס", "למה אמרתי את זה?"- מכירות את זה? השיפוט העצמי שמתנהל בראש שלנו כמעט בלי הפסקה? לרובנו זה עושה רע. אבל עדיין, אנחנו ממשיכות לעשות את זה. למה? כי- ואם תבדקו את זה עם עצמכן תראו שאני צודקת- אנחנו מאמינות שאם לא נעשה את זה לא נשתפר. אם לא נשפוט את עצמנו, לא נלמד מהטעויות שלנו, לא נתקדם קדימה, לא נהיה האדם המופלא הזה שאנחנו חולמות להיות. או כמו שאמרה לי אחותי לאחרונה באחת השיחות המרתקות שלנו: "אני מאמינה שאדם צריך לעבוד על עצמו ואם אני אגיד לעצמי שזה בסדר- אני לא אשתפר". ואני שואלת- האם זאת האמת? האם שיפוט עצמי יעזור לנו להגיע לאותו מקום שבו אנחנו אוהבות את עצמנו? האם השיפוט העצמי יעזור לנו להיות המודל המופלא שיש לנו בראש לגבי עצמנו וסופסוף נגיע למנוחה ולנחלה? האם שיפוט עצמי באמת עוזר להשתפר? קודם כל, שאלי את עצמך עד כמה השיפוט העצמי באמת קידם אותך בחיים שלך עד עכשיו. האם הוא תרם לך מעבר לתחושת האשמה, לתחושה שאת לא בסדר? האם כשהגעת שוב לסיטואציה דומה- נמנעת מאותה תגובה פשוט כי פעם שעברה אמרת לעצמך "נו נו נו"? אני טוענת ששיפוט עצמי הוא חסר תועלת ואפילו מזיק. הוא בטח ובטח שלא מקדם אותך לשום מקום. אז איך אפשר להתקדם גם בלי לשפוט את עצמי? איך אפשר להשתפר ולהיות אדם טוב יותר גם מבלי לציין בפני עצמי שלא הייתי בסדר? אני הולכת לתת לך תשובה שתישמע לך מדכאת או מייאשת, אבל ההיפך הוא הנכון (אז התאזרי בסבלנות, אני אסביר הכל בהמשך…): אין משהו שאת יכולה לעשות כדי להשתפר, כדי להיות אדם טוב יותר, כדי להיות האדם המופלא שאת חולמת להיות. יחד עם זאת, את תהיי. את תשתפרי, את תיעשי לאדם מופלא יותר ויותר. למעשה, זה תהליך שכבר מתרחש כל חייך. נשמע סותר? אז זהו, שלא. והנה למה: התשובה היא, שהצמיחה הזו קורית גם בלי שנעשה כלום. למעשה, הניסיון שלנו לגרום לעצמנו להיות טובים יותר הוא רק תוקע אותנו במקום. איך בדיוק זה קורה? איך הצמיחה שלנו מתרחשת מעצמה? כדי להבין את זה, חשוב להבין קודם כמה דברים: אני מאמינה שהסיבה שאנחנו מגיעים לעולם היא כדי להתנסות באלוהיות שבנו, בגדולה שבנו, במי שאנחנו באמת במהותנו. יש הבדל בין לדעת שאני אדם טוב, אצילי, דגול, אוהב, חומל- לבין ממש לחוות את זה, להתנסות בזה. ובשביל זה קיים מישור החומר. כדי שנוכל להתנסות בגדולה הזו ולבטא אותה, לחוות אותה ולא רק לדעת עליה. עד כאן אתן עוקבות? יופי, אז ממשיכים: העניין הוא שכדי להתנסות במי שאנחנו באמת- צריך שיהיה קיים את הניגוד של זה, מי שאנחנו לא. רק מתוך ההבנה של מי אני לא- אני יכולה להבין מי אני באמת ואז גם להתנסות בזה. כי איך נדע מהי גדולה, אם לא חווינו שפלות? איך נדע מהי אהבה אם לא חווינו שנאה? איך נדע מהו טוב בלי הרע? לכן העולם שלנו בנוי על העיקרון היחסיות. עולם של ניגודים. הניגודים האלה עוזרים לנו לבחור מי אנחנו רוצים להיות ולברוא- בכל פעם מחדש בחיים- גרסה נעלה יותר של עצמנו. בכל סיטואציה בחיים אנחנו יכולים לבחור מי נהיה בתוך הסיטואציה הזו ולהגיב בהתאם. אז רק כשקיימים בי כעס, או חוסר אהבה, או קנאה- אני יכולה להבין שזו לא מי שאני רוצה להיות ולבחור בביטוי נעלה יותר של עצמי. רק מתוך ההבנה של מי אני לא- אני מבינה מי אני באמת, מהי המהות האמיתית שלי. רק אז אני מבינה ברמת החוויה שזה לא מי שאני רוצה להיות. רק אז אני יכולה לבחור להיות נעלה יותר. הצדדים ה ‘פחות טובים’ בעצם עוזרים לי לחדד ולהבין מי אני באמת, להכיר את האלוהיות שבי, לבטא ולחוות אותה. כשאני שופטת את עצמי על איך שהגבתי או הרגשתי, אני בעצם מבטלת את הלמידה שקיימת באותו הרגע, הלמידה של מי שאני באמת, ואני מעצימה בתוכי את החלק אותו אני שופטת, כי אני מתמקדת בו, אני מתנגדת אליו. הצמיחה קורית כשאנחנו ממצים את המקום שאנחנו נמצאים בו, כשהתגובות האלה כבר לא משרתות אותנו יותר, כשזה מפסיק להעיד על מי שאנחנו. "יש תמיד רק סיבה אחת לאי עשיית דבר כלשהו: מפני שהוא חדל להיות הצהרה בנוגע למי שאתה רוצה להיות. הדבר אינו משקף אותך. הוא אינו מייצג אותך" (שיחות עם אלוהים) וזה קורה מעצמו, ברגע שמיצינו את כל מה שיש לנו למצות מהמקום הזה של הכעס, או של חוסר האהבה או של הקנאה או כל דבר אחר שאנחנו לא אוהבים בעצמנו. ואז אנחנו מוצאים את עצמנו מפסיקים להגיב ככה. מגיבים בדרך נעלה יותר. לכן אין טעם בשיפוט עצמי. הוא לא עוזר לנו להתקדם אלא רק תוקע אותנו במקום, כי הדבר אליו את מתנגדת- יילך ויתעצם. הדבר היחיד שאנחנו יכולים לעשות הוא לקבל את עצמנו במקום בו אנחנו נמצאים, מתוך ההבנה שזה לא מי שאנחנו באמת, אלא רק מסיכה זמנית שבחרנו לשים על עצמנו פה בעולם הפיזי. זה משחק יפהייפה שנועד לעזור לנו לחוות מי אנחנו באמת דרך ההבנה של מי אנחנו לא. והמשחק הזה, הבריאה העצמית הזו, היא נצחית. כי תמיד יש לאן עוד לגדול. ההבנה הזו היא המפתח לאהבה עצמית אמיתית, המקום אליו כולנו שואפים בסופו של דבר. אז בפעם הבאה שאת רוצה לשפוט את עצמך- עצרי. זכרי שהשיפוט הזה לא יוביל אותך לשום מקום טוב, כי ההתנגדות לעצמך רק תעצים את הדבר אותו את רוצה לשנות. בחרי לקבל את עצמך במקום בו את נמצאת, שלחי אהבה לעצמך- זכרי שזהו רק משחק ולא מי שאת באמת. הודי על הדבר בתוכך שבגללו את רוצה לשפוט את עצמך, כי הסיטואציה הזו קידמה אותך עוד צעד בדרך להיזכרות במהות האמיתית האלוהית שלך, היא הזכירה לך מי את באמת. מור ליבוביץ’ | בלב פתוח- לאהוב את עצמך ללא שיפוטיות להרשמה בחינם לסדרת הטיפים המצולמת שלי, היכנסי: http://morleibovich.mypages.co.il/pages/699 [email protected] 054-6210035