על ההצטלמות-
ממה נבע הצורך שהוליד את המצאת ה Selfie?
בעבר הרחוק ואני לא מדברת על עבר רחוק רחוק כשציור פורטרטים היה שייך לבני האצולה בלבד,
אלא בימים שמצלמות לא היו נחלת הכלל, לא לכל כיס ולא נגישות בכל כיס בכל רגע נתון. פעם היו הולכים לצלמוניה, מתלבשים בהתאם ומצטלמים בחגיגיות -תמונה רשמית.
כפורטרט אישי או תמונה משפחתית, תינוק על כסא עטוף פרווה ,משפחה מאחורי מטוס קרטון מצויר וכו
בהמשך היו הצלמים שמגיעים לגן ומצלמים את הילדים , ילדה עם בובה, ילד עם כדור .
ההורים היו מקבלים קונצרטינה של תמונות של ילד מרוטש ,בשחור לבן נבוך מעט מול צלם .
למי אין שקיות של תמונות? קופסאות של סליידס? סלילי סרטים? ולמסודרים יותר, מדפים עמוסי אלבומים
מטיולים, מנסיעות- בשלג ,בים עם מגדלים בחול ובח'ולים רבים בעולם הגדול ,בלגן של אינספור ליילות סדר ,ימי הולדת, סלי פירות של שבועות ,תחפושות פורים, נרות חנוכה ,התחלות וסיומים . עם העידן הדיגיטאלי נוספו לנו אלפי אלפים של מגה בייטים הפזורים בתיקיות וגיבויים אילו ואחרים.
בגדר אנחנו חיים- אנחנו מצלמים -אנחנו משתפים-אנחנו קיימים.
בכל תמונה קבוצתית, יפה ככל שתהיה, האינסטינקט הראשוני הוא לבדוק- איך יצאתי?
אחד עם עיניים עצומות, שני חתוך לחצי בתמונה, אבל אם אני יצאתי בסדר פחות או יותר התמונה עוברת מבחינתי .
בכל צילום, קיים היחס הסמוי של צלם מצולם. מול מי אתה מחייך למי אתה אומר בפה מלא שיניים
-צ'יז. say cheese .
עם התפתחות הצורך בשליטה בנראות האישית, הדקדוק בפרטים שהלך וגדל למול הפער המתעצם בחוסר השליטה בנרחבות התפוצה שהופכת את הפרט ,הפרטי לנחלת הכלל באופן שלא ניתן לבקרה.
יש "אישור" לעסוק בדימוי אישי באופן אינטנסיבי ולא רק לנערות בגיל בו ההצטלמות וההשתקפות בראי הופכת לטבע שני.
טבעי שתופעת הסלפי-הצילום העצמי התפתחה, הצורך בשליטה בהפוך על הפוך למרות תנאי הצילום והזווית הלא אופטימאלית. נולדה ,התפתחה והתגבשה שפה חדשה, אם בעבר חיוך היה הצורך המתבקש בצילום היום-יש קונסנזוס לגבי צילום מחמיא המצולם מלמעלה בתוספת - kiss face פני נשיקה השואב פנימה את הלחיים, ואחרים.
לפנומן נוסף גם מוט הסלפי הנמכר בכל אתר תיירותי למקרה שבנוסף לפנים המלכותיות המנצחות האומרות - אני עם..,אני כאן-[ואתם לא...!] של המצטלמים ,אולי כדאי להראות בכל זאת ברקע גם את שער הניצחון, או את ארמון המלכה בשבילם ארזנו ,הרחקנו לכת עמדנו בתורים והגענו עד שם.
בהשפעת הריאליטי הפך השיתוף המוגבר ללגיטימי -שם גם ב"real time" בתנאי הישרדות קשים אנחנו שורדים אותם, שותפים לרגעים של אינטימיות פומבית , השיתוף ההפצה וההצצה לטריוויה של התנהלות רגעית לא רק של רגעים "שווים" מיוחדים מקבלת לגיטימציה.
מעבר לשליטה בתוצאה, השיתוף המתמיד של הselfish -אני כאן ועכשיו! מראה צורך בעצמאות ללא צורך בצלם וביחס המורכב של צלם מצולם." צלם אותי " כמעט שיצא מהלקסיקון.
הקשר שלנו עם מי שמצלם אותנו הוא אינטימי, רגע מסוים בו נמצאנו יחד בחלל - בנוף מסוים חווינו יחד משהו.
השימוש שנעשה בצילום לאחר רגע זה הוא כבר לבחירתו של המצולם והצלם.
היכן עולות התמונות ,מתי ועם מי משתפים? כשהצילום הוא עצמי, בחירה זו נשארת בידי המצולם שהוא גם הצלם.
האם כששיתפנו בתמונה שלנו היא יותר שלנו או הולכת ומרחקת ,נחלת הכלל?
לא במקרה מאמינים האינדיאנים שצילום תמונה - taking a picture
לקיחת תמונה- לוקח מעט מנשמתם.
אצלנו הצילום הפך להיות בנפשנו בנשמתנו כטבע שני אם לא ראשון.
זוהי הבמה, אנחנו השחקנים ,המתעדים את ההצגה שלנו ומציגים אותה לראווה.
אינדיבידואלים שכדרכם של אינדיבידואלים יש להם לא מעט מהמשותף, כולם מצלמים ומשתפים - טיול שמשי בטבע בסו'פש מחמם לב או לחילופין באיש שלג שקט שאחרי סערה .
האם זו תופעה של לקיחת חירות לייצוג עצמאי ללא פערי תיווך, או תופעה נלווית לחברה שכל אחד לעצמו, מרוכז בעצמו ?האם הטכנולוגיה נוצרה לשרת צורך זה או להפך? מתי התרחש והתגבש לו הרגע הזה -שהפכנו את הטלפון והפנינו את המצלמה אלינו כשאנחנו הנושא והמושא- האם השיתוף המתמיד של כל מנת אוכל ממבט הציפור , כל שקיעה שכמותה טרם נצפתה - היא בקשה להכרה -הכרזה, תיעוד על רצף בזמן רץ, אני כאן.
צילום הוא צילום הוא צילום - ראיתי - אני מראה - הייתי כאן! 
יעל בן- שאולהכנס טקסט כאן