בכל מערכת יחסים מבעבעים, מתחת לפני השטח, יחסי הכוחות המתקיימים בין הצדדים.

לעיתים קרובות מתעוררות, בין אם בגלוי, או באופן סמוי, השאלות: מי מאיתנו חזק יותר? מי קובע לאחר ומתי? מי מוביל ומי מובל? וכיצד זה בא לידי ביטוי?

כתשובה על השאלות הללו, אנו עשויים לראות עצמנו כמצויים באחד מן הקצוות שעל הרצף "שולטים או נשלטים", או בכל נקודה אחרת בין שתי האפשרויות הללו.

נקודה מעניינת, בעיניי, בהקשר לכך, היא נושא התגמולים שאנו מפיקים בזכות תפיסת הכוח שאנו מחזיקים בה, והמחירים שאנו נדרשים לשלם בגינה-במודע ושלא במודע.

בנוסף לכך, מרתק לדעתי גם לגלות עד כמה אנשים סבורים שמידת הכוח הנתונה בידיהם היא פונקציה של גורם חיצוני להם, ואיננה פרי בחירתם בכל צורה שהיא.

כך לדוגמא ,באחת הקבוצות לפניהן הופעתי, במהלך הדיון שהתקיים בעקבות המופע "מי נישק את אן?" אמרה לי בחורה צעירה, בשנות ה- 20 לחייה:

"אנחנו צריכות את הגברים ומתחברות אליהם מתוך יצר הישרדות. אני מתבוננת בחבר שלי, כמה הוא גדול וחזק, ולפעמים חושבת לעצמי בשקט, שהוא היה מסוגל להרוג אותי בלי להתאמץ בכלל. כל מה שהייתי צריכה לעשות, זה לעלות לו מספיק על העצבים..."

ואילו בסדנא אחרת, טענה אישה בשנות ה- 30 לחייה: "החוכמה הגדולה שנשים לומדות במשך השנים, היא כיצד להישאר עדינות, מטופחות, על עקבים גבוהים, ומשם- לתפעל את הגבר. שהמון גברים יעבדו בשבילך."

לכאורה, שתי נקודות מבט שונות בתכלית זו מזו. זו טוענת לסכנת הפגיעה הנובעת מכוחם הרב של גברים, והאחרת מתמקדת, ביכולת לתפעל גברים, כאילו היו בובות על חוט כמעט.

אולם, מבט מעמיק יותר בנוסח הדברים, מעלה שבשני המקרים, תולות הדוברות את אופן התנהלותן (ותפיסתן את ההתנהלות הנשית בכללותה), כמוכתבת על ידי הצד השני.

במילים אחרות, הפגנת הזדקקות נואשת לנוכחותו וקיומו של בן-הזוג, ולחילופין, הנטייה לתפעלו בכל רגע נתון, נובעים מתוך זה שהוא מסוגל לאיים עליי ולפגוע בי או, משום ש"מישהו" (התרבות? המין הגברי? ההורים?) לימד אותי שדרך העולם היא לנהל את הגבר שאיתי. בכל מקרה, ה"אשמה" בצורת התנהגותי, טמונה "בו", ולא "בי".

משמעות הדברים היא בסופו של דבר, עמדה מקובעת, המציבה אותנו במקום נוקשה, שאינו מאפשר שום מרחב לשינוי, לתיקון או לשיפור של מה שמפריע לנו במציאות חיינו הנוכחית.

כי הרי, אין לנו שליטה באחר. ואם "בגללו" אנו מתנהגים כפי שאנו מתנהגים, והוא ימשיך בשלו, אזי גם אנחנו ניאלץ לכאורה, להמשיך בשגרת חיינו, מעיקה, קשה או מטרידה ככל שתהיה.

הפיות הושדונים מציעים לנו נחמה ותקווה אמיתית לשינוי, בצבעם את מציאות חיינו הבלתי ניתנת לשינוי לכאורה, בגוונים רבים נוספים.

בניגוד אלינו, בני האדם, היצורים הקסומים הללו ניחנו ביכולת לראות את הדברים בשלמותם: גם בשעת קושי וכאב, הם מסוגלים לראות את הסיבה למתרחש, הרווח הטמון בסיטואציה, ואת המתנה הניתנת למעורבים בה. כפי שגם בשעת שמחה הם מבחינים בטרגיות שמתקיימת במצב הנתון.

תכונה מופלאה זו של הפיות והשדונים, מאפשרת לנו, כשאנו עדים לפעולתה, לעצור ולהתחיל להכניס סימני שאלה לתוך עמדתנו הבלתי מתפשרת:

האם ניתן לראות את התנהגות שני הצדדים במערכת היחסים, כ"ריקוד משותף", המוסכם על המעורבים?

מהי מידת האחריות ושיתוף הפעולה של שני הצדדים, הנפגע והפוגע, ביצירה ושימורה של מערכת יחסים פוגענית?

והיכן אתם נמצאים על הרצף? האם אתם מובילים או מובלים?
מהי האמת שלכם? והאם יש לכם אומץ ללכת עימה עד הסוף?

*************************
"מי נישק את אן?"

יום ג', 02.11.10 , בית "פנימה" חיפה.

"תיאטרונישה"- תיאטרון נשי יוצר, מזמין אתכם לשעתיים קסומות ומלהיבות, במחוזות הפנטזיה והדמיון, בליווי פיות ושדונים שובי-לב.

מופע קסום, מרגש, משעשע ונוגע ללב. בביצועה של שירי להב-שפיר: מייסדת "תיאטרונישה", שחקנית יוצרת, מספרת סיפורים ומנחת קבוצות בתחומי התיאטרון והמיניות. 

להרשמה לאירוע http://www.bizmakebiz.co.il/Login/EventDetails.aspx?id=12988