כמעט שנה וחצי עברה מסיום קבוצת הפסיכודרמה שלנו, והאמת, מדהים איך עדיין נשארו תובנות שעלו והתפתחו במהלכה. הגעתי לקבוצת-הטיפול, מאחר והיו לי התפרצויות קשות בבית, על רקע של אימפולסיביות וחוסר יכולת להכיל אי-סדר, וחוסר שיתוף פעולה ואי הבנות, ביני ובין משפחתי (רעייתי וילדי). בחלק מהתפרצויותיי אף הגעתי להכות את ילדי מחוסר אונים, ושלא יכולתי לבטא עצמי, ולהביא לשיתוף פעולה בבית. המצב היה ממש מתסכל לי, וכמובן לכל הסובבים אותי... נוסף על המחשבה המטרידה שאני בעצם 'אב מכה'. אך ללא יכולת עצמית לעצור ולהימנע מכך. ציפיתי שהטיפול שאליו שלחה אותי רעייתי (שבדיוק עברה פסיכודרמה בעצמה לפני-כן), יביא לתובנות חדשות אשר ייצרו לי איזה שהם גדרים, מעצורים שימנעו אותי מלהגיע למצבים הגרועים ההם. ואכן, במהלך הטיפול נחשפתי, למעשה תרתי-משמע, לצד שכנגד: לילדי המוכים, לרעייתי וחוסר האונים שלה, ואף לעצמי ולאיך שאני נראה ומתנהג. האמת – נבהלתי מעצמי !! הייתי מאוד אגרסיבי, עצבני ולא רגיש ואטום לחלוטין לכל מה שסביבי. זה ממש לא הייתי אני – איך שעיצבתי את אופיי, דמותי והתנהגותי בארבעים השנים שעברו (אני בן חמישים). כיצד הגעתי למצבים המסוכנים הללו? כיצד בכזו קלות בלתי מוסברת – איבדתי את עשתונותיי, סבלנותי ואף כבוד האדם שבי? לאחר מספר פגישות שבהן הצלחתי להעלות את קשיי, אכן הצלחתי להוריד אף סף התבטאויותיי ואף הפסקתי להכות את ילדי.
אני עדיין מתווכח, כועס, מתוסכל ולא מצליח לנווט את רגשותי ולווסת אותם – אך להכאה אינני חוזר.
ברור לי שאני חייב להמשיך ולנתח ולחוות את התפרצויותיי ואת תוצאותיהן על סביבתי וכולי תקווה מבורא עולם שיטע בי את הכוחות להתאפק ולנווט את תסכולי ולעשייה עוצמתית וחיובית למעני ולמען משפחתי. תודה לקב"ה ששלח את ענבר כשליחה נאמנה, להתוות לי את הדרך לשחרור מעולו של יצרי הקשה