בתהליך..המתן בבקשה.

קובי חיון - מנפץ תקרות זכוכית / בלוג

הרבנית - כוחה של אמא (ספור השראה)

31/07/2020 13:55

השראה לשבת - הרבנית, או כוחה של אימא.

כולם קוראים לה "הרבנית", למרות שתכלס היא אשתו של הבעלים בחברה אותה אני מלווה עסקית מזה כשנתיים, חסידי גור, היא לא מעורבת בחברה, מגדלת את הילדים יחד עם זאת פגשתי אותה בעבר וזיהיתי שמדובר באשה אסרטיבית שיודעת להשיג את מה שהיא רוצה בחיים.
לפני כחודש היא התקשרה אלי, מספר חסום : "נוכל להיפגש ? בעלי לא יודע אבל זה חשוב". הסתקרנתי מה זה יכול להיות אבל היא סרבה להגיד, קבענו.
כבר למחרת נפגשנו, רחוב צדדי ליד רבי עקיבא בבני ברק, בית קפה קטן, שולחן צדדי, כשהגעתי היא כבר ישבה, אשה חרדית, מלאת נוכחות, לבושה בקפידה.
למי שצפה מהצד זה נראה נראה קצת מוזר - אשה חרדית נפגשת עם גבר שאינו חרדי בעליל. מה הם עושים בשעת בוקר בבית קפה ? די לא מקובל !
לא היססה, לא הספקתי להזמין קפה - "זה משה, הבן שלנו, אני רוצה אותו בחזרה. ישירה ואסרטיבית. בום ! לזה לא הייתי מוכן.

כולם בחברה מכירים את הספור על משה. משה הוא הבן הבכור שיצא בשאלה ועזב את הבית לפני כשמונה שנים, היה עילוי בישיבה, וככה פתאום קם ועזב לתל אביב, נטש את הדרך, בושה למשפחה, פגיעה בשאר האחיות שנותרו עם קושי בשידוך בגלל "הכבשה השחורה", מאז שעזב הם לא בקשר, אומרים אפילו שישבו עליו שבעה ולא היו מוכנים עד עכשיו לשמוע. וגם הוא התרחק, בנה לעצמו חיים, חי בתל אביב בעולם אחר, מנותק מעולמו הקודם.

"אני רוצה שתחזיר אותו אלינו, נקבל אותו כפי שהוא, רק שיחדש את הקשר, אתה תדאג שיבוא, אני אדבר עם אהרון" (בן זוגה), תשאיר לי את זה.

נתנה לי מספר טלפון נייד, קמה והלכה.
משאירה אותי עם פה פעור - אוקי, מה עושים עכשיו ?
מכניס את הפתק עם הטלפון לכיס ועוזב את בית הקפה.
בעצם מה יש לי להפסיד, מהסס ומחליט להתקשר:
"משה ? שמי קובי חיון, אשמח להיפגש", מסביר מי אני בגדול.
שתיקה מהצד השני, חשבתי שניתק, אבל הוא ענה,
שיחה לא פשוטה, הרבה כעס וניכור, אבל לבסוף הוא מסכים להיפגש.
רחוב שנקין, לב החילוניות התל אביבית, קבענו ב"קפה רוטשילד", אמר שלא ייצא מזה כלום, אבל יאללה זורם כי הקפה עלי, מה כבר יכול להיות ?

נפגשים, אני מתפלא לפגוש בחור שרירי, קעקועים, מגיע עם החברה שלו.
שיחה לא פשוטה, הרבה משקעים, כאב של בן שמרגיש שננטש, הרבה כעס על ההורים, בונקר שלא מוכן להיפגש. משחק אותה קשוח אבל דמעה בזוית העין מסגירה אותו, הבחור מתרגש. לא מסכים להיפגש עם ההורים - "עזוב אותי, תן לי להשאיר את העבר מרחוק ולהתקדם". נפרדנו.
יומיים לאחר מכן טלפון מפתיע "אני מוכן להיפגש עם ההורים שלי, אבל בתל אביב". התקדמנו. יש על מה לדבר. כדי לקיים משא ומתן צריך נקודת התחלה.
קבענו ב"גן יעקב", אחד המקומות האהובים עלי בתל אביב, שם עברה ילדותי.

יומיים אחרי, בוקר, הוא מקדים, אני מחבק אותו, ואז מרחוק רואים את הוריו מתקרבים. אני קולט שהבחור עומד להתפרץ בבכי, מחבק אותו שוב וקמים לקראת הוריו. ואז קורה הבלתי יאומן - האם רצה לקראתו, בוכה, צוחקת, כמעט מועדת, מחבקת אותו ולא מוכנה להרפות. אביו מגיע, לוחצים יד קצת בקרירות ואז יושבים לדבר. לאחר כמה דקות אני עוזב, נותן להם את הזמן.
האמת ? לא היה לי נעים לבכות לידם מהתרגשות.

למחרת, מגיע לחברה, אימון מכירות. פוגש את האבא - הבעלים של החברה. אף מילה על הפגישה, ואני מתפוצץ מסקרנות מה היה אחרי שהלכתי. ואני נותן לזה את הזמן. יודע שקשה לו. מסתיים האימון ואז הוא זורק לי מילה קטנה אבל עוצמתית "תודה". קם ויוצא מהחדר בלי לתת לי אפשרות להיכנס לשיחה. נכנס וסגר את עצמו בחדר.
יום ראשון, שבועיים לאחר מכן. טלפון מ"הרבנית" - התקשרתי להגיד תודה, עשית מעשה גדול, משה עשה אצלנו את השבת, שבת ראשונה מלאה בשמחה בבית מזה שמונה שנים, תודה. זכינו בבן שלנו מחדש".

ואני דומע, אומר לה בפשטות : "תודה על הזכות".
ואכן זכות גדולה לגעת באנשים, זכות גדולה לגלות פעם אחר פעם את כוחה של האהבה, אהבה שחוצה גבולות, יכולה להזיז הרים ובמקרה הזה לחבר משפחות מחדש.

שבת שלום,
קובי
תגובות

קובי חיון מנפץ תקרות זכוכית מוסמך

מאמן ויועץ עסקי, ארגוני ואי...