בין צפירה, זיכרון לקורונה

יום הזיכרון הוא יום לא קל לילדים,לגדולים ולגדולים יותר.
בנוסף להיותנו כרגע נתונים בתקופה מוזרה,מלאת "לא ידוע.".
פתאום ביום אחד מדברים על אובדן, על שכול, [מושגים מופשטים להם]
רואים אנשים עצובים , בוכים ...ויש גם צפירה מחרישת אוזניים...
זה מעורר פחדים אצל חלק מהילדים וצביטה בלב אצלנו..

הורים רבים מרגישים חסרי אונים מול הפחדים של ילדיהם
ולא תמיד מצליחים לעזור להם באמת במציאת פיתרון יעיל עבורם.
אז איך נתמודד עם הפחד?
כדי שנוכל לסייע לילדים להתגבר על פחדים שהם חווים,
עלינו להבין קודם כל מהו פחד.
אז מהו פחד?
ברוב המקרים הפחד הוא יציר -הדמיון,
רוב הפחדים של ילדים
(ומבוגרים) אינם מבוססים על מקרים אמיתיים.
כל פחד שיש לנו נוצר על ידי מחשבה על משהו שעלול לקרות,
בעתיד.
הכי חשוב לנו להבין היא שהמחשבות שלנו הן
יצירה בדמיון שלנו.
זהו "סרט" שאנחנו יוצרים בראשנו.
אבל אין זה אמיתי
כי אין לנו יכולת אמיתית לחזות את העתיד.
ולכן כאשר יש לי מחשבה על משהו שעלול לקרות בעתיד ,
אני למעשה ממציאה אותה , במילים אחרות מדמיינת אותה.
עד גילאי שנה- שנתיים, ילדים פוחדים בעיקר מדברים מוחשיים
כמו רעשים חזקים, חיות, מסכות וכו'.
בגילאים מאוחרים יותר, כאשר עולם הדמיון הופך לעשיר יותר ,
ילדים מתחילים להתמודד עם מפלצות, אריות, מכשפות,
דרקונים
ועוד יצורים "מפחידים" אחרים.
עד גיל שמונה לערך,הם לא מפרידים עדיין בין דמיון למציאות.
אז חישבו מה עובר להם בראש ביום הזיכרון.
קיימות דרכים רבות ומגוונות להתמודד עם פחדים,
בסופו של דבר כל אחד מאיתנו ,כחלק מתהליך ההתבגרות,
מאמץ לעצמו את הדרך הנכונה עבורו
כדי "להשקיט" את הפחדים שלו בעצמו.
אחת הדרכים היעילות ביותר להתמודדות
ואפילו להעלמת פחד, מבוססת על יצירת מודעות
לתחושת הפחד עצמה.
כלומר ליצור הפרדה בין התחושה (של הפחד)
ובין מושא הפחד (הדבר ממנו הילד מפחד).
בדרך זו המיקוד שלנו נמצא בתחושת הפחד,
במאפיינים הפיזיים שלה, במה שהילד מרגיש,
איפה הוא מרגיש את זה וכו',
ולא בדבר ממנו הוא פוחד.
היעילות המדהימה של הדרך הזו נמצאת גם בקלות
בה ניתן להיפרד מהפחד, אך בעיקר ביכולת של הילד
להשתמש בה בכל פעם שהוא יפחד ומכל דבר ממנו הוא יפחד.
השתמשו ביצירתיות שלכם ושל ילדיכם
למצוא פתרונות לפחד שלהם.
עודדו את ילדיכם והסבירו להם שזה בסדר לפחוד .
והכי חשוב- היו שם בשבילם.
תיבוק חם,הקשבה ,סבלנות,הם מילות מפתח בעניין.
וכל מה שאמרתי פה נכון גם לנו המבוגרים.
אחרי הכל,בכל אחד מאיתנו,בתוכנו,
שוכן לו הילד הקטן שאנחנו.
תנו לו אותו טיפול אוהב.יום הזיכרון הוא יום לא קל לילדים,לגדולים ולגדולים יותר.
בנוסף להיותנו כרגע נתונים בתקופה מוזרה,מלאת "לא ידוע.".
פתאום ביום אחד מדברים על אובדן, על שכול, [מושגים מופשטים להם]
רואים אנשים עצובים , בוכים ...ויש גם צפירה מחרישת אוזניים...
זה מעורר פחדים אצל חלק מהילדים וצביטה בלב אצלנו..

הורים רבים מרגישים חסרי אונים מול הפחדים של ילדיהם
ולא תמיד מצליחים לעזור להם באמת במציאת פיתרון יעיל עבורם.
אז איך נתמודד עם הפחד?
כדי שנוכל לסייע לילדים להתגבר על פחדים שהם חווים,
עלינו להבין קודם כל מהו פחד.
אז מהו פחד?
ברוב המקרים הפחד הוא יציר -הדמיון,
רוב הפחדים של ילדים
(ומבוגרים) אינם מבוססים על מקרים אמיתיים.
כל פחד שיש לנו נוצר על ידי מחשבה על משהו שעלול לקרות,
בעתיד.
הכי חשוב לנו להבין היא שהמחשבות שלנו הן
יצירה בדמיון שלנו.
זהו "סרט" שאנחנו יוצרים בראשנו.
אבל אין זה אמיתי
כי אין לנו יכולת אמיתית לחזות את העתיד.
ולכן כאשר יש לי מחשבה על משהו שעלול לקרות בעתיד ,
אני למעשה ממציאה אותה , במילים אחרות מדמיינת אותה.
עד גילאי שנה- שנתיים, ילדים פוחדים בעיקר מדברים מוחשיים
כמו רעשים חזקים, חיות, מסכות וכו'.
בגילאים מאוחרים יותר, כאשר עולם הדמיון הופך לעשיר יותר ,
ילדים מתחילים להתמודד עם מפלצות, אריות, מכשפות,
דרקונים
ועוד יצורים "מפחידים" אחרים.
עד גיל שמונה לערך,הם לא מפרידים עדיין בין דמיון למציאות.
אז חישבו מה עובר להם בראש ביום הזיכרון.
קיימות דרכים רבות ומגוונות להתמודד עם פחדים,
בסופו של דבר כל אחד מאיתנו ,כחלק מתהליך ההתבגרות,
מאמץ לעצמו את הדרך הנכונה עבורו
כדי "להשקיט" את הפחדים שלו בעצמו.
אחת הדרכים היעילות ביותר להתמודדות
ואפילו להעלמת פחד, מבוססת על יצירת מודעות
לתחושת הפחד עצמה.
כלומר ליצור הפרדה בין התחושה (של הפחד)
ובין מושא הפחד (הדבר ממנו הילד מפחד).
בדרך זו המיקוד שלנו נמצא בתחושת הפחד,
במאפיינים הפיזיים שלה, במה שהילד מרגיש,
איפה הוא מרגיש את זה וכו',
ולא בדבר ממנו הוא פוחד.
היעילות המדהימה של הדרך הזו נמצאת גם בקלות
בה ניתן להיפרד מהפחד, אך בעיקר ביכולת של הילד
להשתמש בה בכל פעם שהוא יפחד ומכל דבר ממנו הוא יפחד.
השתמשו ביצירתיות שלכם ושל ילדיכם
למצוא פתרונות לפחד שלהם.
עודדו את ילדיכם והסבירו להם שזה בסדר לפחוד .
והכי חשוב- היו שם בשבילם.
תיבוק חם,הקשבה ,סבלנות,הם מילות מפתח בעניין.
וכל מה שאמרתי פה נכון גם לנו המבוגרים.
אחרי הכל,בכל אחד מאיתנו,בתוכנו,
שוכן לו הילד הקטן שאנחנו.
תנו לו אותו טיפול אוהב.
וכתמיד, אני פה בשביל לאהוב ולתמוך
כעת גם בזום וגם פנים אל פנים.



וכתמיד, אני פה בשביל לאהוב ולתמוך
כעת גם בזום וגם פנים אל פנים.