ספר הגלגול הפנימי

האמת היא שהבאתי את זה על עצמי. לא ברור מה עבר עלי כשהצעתי לכתוב על גלגולי נשמות, ועוד הוספתי "מהזווית האישית", כאילו שיש לי איזו זווית אחרת להציע; אני הרי לא הולך להביא כאן איזה תחקיר פסיאודו-מדעי שיוכיח שיש בסיס עובדתי לכל העניין. אני גם לא הולך לנסוע לגליל ולחפש איזה ילד דרוזי, נקרא לו לצורך העניין שריף, שייקח אותי למערה שבה בגלגול הקודם הוא הטמין את סט השיניים התותבות שלו. תודה, אבל אני אאלץ לוותר על זה כרגע. בכלל, כל מה שמריח מניו-אייג' עבר בשנים האחרונות פיחות כל כך מואץ, שהוא מריח בשלב הזה כמו קטורת שפג תוקפה. אבל אם היה משהו מעניין בכל הגל הזה, עד שהוא התפוצץ יחד עם בועת ההיי-טק, זו בטח היכולת לספר את הסיפור האישי מחדש. וזה כל מה שיש כאן, כי גם אם אנחנו חיים כאן פעם אחת, ולפעמיים פעם אחת יותר מדי, החזרה אחורה בזמן, גם אם מדומה, פותחת את האפשרות לספר לעצמך את החיים שלך, אבל אחרת. אין לזלזל באפשרות הזו; רובנו תקועים בסיפור חיים כל כך שבלוני וידוע מראש, שאפשר מראש לוותר על זכויות ההסרטה שלו, כי אף אחד, אבל באמת אף אחד, לא הולך לעשות מזה סרט.

אם יש משהו לא נוח בנסיונות להביא איזו הוכחה לקיומם של חיים קודמים, זו בטח התחושה שעולה מהם, שהקיום הנוכחי הוא לא עסק מלהיב כל כך, אחרת מה הצורך לחפש משהו נוסף? וכך קורה שאנשים שהיום עושים פאנלים למחייתם, חוזרים אחורה בזמן ומגלים שהם היו רוזנים, מלכים ומדענים פורצי דרך, ורק היום דרך איזו קארמה אומללה הם חנוקים מאקונומיקה. זו טענה די ידועה על הבעייתיות של הטיפול בגלגולי נשמות. אם ברגע נתון לפחות שני אנשים חוזרים ומגלים שפעם הם היו אלכסנדר מוקדון, לפחות אחד מהם סובל מתסביך גדלות.

יכול להיות שבאיזשהו מקום גם אני חשבתי שהגלגולים הקודמים יוכיחו לי שפעם קורצתי מחומרים מסדר גודל אחר לגמרי. מי יודע, אולי הייתי ליאונרדו דה-וינצ'י או קולומבוס; אפילו על מאדאם קירי הייתי מתפשר. לצערי הייתי אנונימי לגמרי, עוד הוכחה שבאופן מצער אני לא סובל מתסביך גדלות אלא להפך, אני סובל מתסביך קטנות. חלק מהטיפולים שעברתי נועדו לסלק את התסביך הזה מהדרך, יחד עם תופעות הלוואי שלו כמו שנאה עצמית. בימים האחרונים, למשל, המיקרוגל אצלי בבית פולט כמויות גדולות של תפוחי אדמה שאני אוכל בקליפתם, אחרי שגיליתי שמדובר במתכון מומלץ להעלאת רמת הסרוטונין ולייצוב רמות הסוכר בדם. במחשבה שנייה, מה הטלפון של שריף הילד הדרוזי? נראה לי ששוב אני בדרך לעשות מעצמי אידיוט, ואז אין בעולם כולו מספיק תפוחי אדמה שיצליחו לייצב אותי שוב.

נקמתו של אוליבר טוויסט    

יש כמה דברים שצריך להגיד על טיפול בגלגולים, וכדאי שנעשה את זה עכשיו. קשה לדעת כמה מחזורי גלגול עוברת כל נשמה, ואם בכלל. גם מי שמצא עדויות מרשימות לאפשרות שהנשמות חוזרות שוב ושוב כדי לתקן משהו, ואז מקלקלות וחוזרות לכאן שוב, לא גמרי יודע כמה פעמיים כל התהליך הזה קורה, וכמה זה אפשרי להגיע לקו הסיום ולא לחזור לכאן יותר. קשה אפילו למצוא הוכחות חותכות לקיומה של נשמה, בסרט "21 גרם" נטען למשל שהגוף מאבד ממשקלו 21 גרם לאחר המוות, וזו כנראה משקל הנשמה. אבל מה שחשוב לעניינינו היא הטענה שמשהו בכל גלגול משאיר סימן, ומאפשר לחזור ולברר מה היו הקלקולים בגלגול קודם. תהליך הטיפול בגלגולים מתחיל במדיטציה עמוקה, שמאפשרת הגעה לאזורים פחות מתויירים של המבנה הנפשי. באזורים האלה אנשים מסוגלים לחזור לחוויות מרוחקות עד מדומיינות לחלוטין, שהן ברובן לא מאוד נעימות. רוב האנשים שדיברתי איתם מעולם לא חזרו לגלגול שבו הם היו רגע לפני איזו הארה גדולה, ואז נקטפו ממש לפני ההבשלה הסופית. רובם חזרו אל מציאות מסוייטת ואומללה שהסתיימה במוות נוראי עוד הוכחה לכך שפעם לא היה יותר טוב, ממש לא. אצל כמה אנשים המסע היה כל כך נקודתי והפיתרון כל כך מהיר, שזה היה נראה טוב מדי מכדי להאמין. אשה אחת, אמינה מאוד, סיפרה לי על פחד נוראי מכלבים. טיפול אחד החזיר אותה לגלגול שבו היא הותקפה באכזריות על ידי בעל פרווה מרושע, והיא יצאה ממנו כשכל נביחה מעוררת בה רצון עז לאמץ פודל. נו, נניח. אבל גם אם מדובר בזיכרון אמיתי, או בדמיון מוחלט, החוויה עצמה מעלה לא מעט רגשות מודחקים.  

את הטיפול הראשון שהחזיר אותי אחורה בזמן עברתי עם חבר טוב. הוא לא היה מנוסה מאוד, אבל כיוון שיש סיכוי שבגלגול קודם הייתי שפן נסיונות, לא יכולתי לסרב. וככה נשכבתי על הספה ותוך כמה דקות הייתי באנגליה.

זה היה יום אפור וקר, ואני סחבתי את עצמי ברחובות של איזו עיר באנגליה. הייתי אז ילד, אולי בן אחת-עשרה. מין כפיל של אוליבר טוויסט. מור סייר, קן איי הב סאם מור? אבל לא רציתי עוד, רציתי שזה ייגמר, וזה מה שעמד לקרות. המבט הכבוי, התנועה חסרת החיים הכל הבהיר שמדובר באסון מהלך בקושי. תוך כמה דקות דפקתי על דלת אחד הבתים ובפתח הופיעה דודה שלי. היא נראתה כאילו הפרעתי לה בסיור המודרך שהיו מנהלת בגיהינום. "משהו נורא קרה," אמרתי לה, והיא הפכה עוד יותר חמוצה ואמרה, "מה עוד פעם עשית, אידיוט?" שתקתי. היא נכנסה פנימה וחזרה עם השכמייה השחורה שלה, והתחילה ללכת במהירות לכיוון הבית שלי. אני נשרכתי מאחוריה. יכולתי לזכור אז שני דברים, אחד מהם היה הבית שבו גרתי. ההורים שלי לשמחתי, בגלגול הנוכחי מדובר בצמד שונה לגמרי ואטרקטיבי מאוד היו מהסוג שיזכה בקלות בתחרות שנתית להורים מתעללים, אם אי פעם תהיה אחת כזו. יכולתי לזכור את אמא שלי מטיחה אותי על הרצפה ודורכת על החזה שלי. יכולתי לזכור את אבא שיכור ואלים. זה בטח לא היה מראה מאוד חריג באותם ימים, אפילו לא העובדה שהם העדיפו את אחותי הבכירה ומנעו ממני אוכל כדי לפטם את הבהמה הגדולה. יכולתי לזכור גם איך הייתי בורח לים, שם יחד עם איש טוב לב בעל סירה והבת הקטנה שלו היינו מפליגים בים. יכולתי לזכור אותו מוביל אותי ללב ים, ושם, במקום שבו אף אחד לא יכול היה לשמוע, הייתי יכול לצרוח כמה שרציתי.

כשדודה שלי נכנסה הביתה, היא מייד נחרדה. על הרצפה שכבו אמא שלי ואחותי, והן היו מתות. על הכיסא ישב אבא שלי, וגם הוא כבר לא יכול היה להזיק יותר. "מה עשית, מפגר!" היא אמרה לי, "הרגת אותם." נזכרתי ברעל. חשבתי למה בעצם היה רעל בבית, חשבתי שאני זוכר שהוא היה מיועד לי, אולי הם רצו להיפטר מהאידיוט. הקדמתי אותם. "אתה תשלם על זה ביוקר," דודה שלי אמרה. אבל היא לא היתה צריכה לאיים; תוך כמה שניות נפלתי מת על הרצפה. העיניים הכבויות, התנועה חסרת החיים כל אלה כבר רמזו שגם אני שתיתי מהרעל. 

הסוף היה שקט מאוד, אפשר להגיד שהוא היה טוב יותר ממה שבא לפניו. האם כל זה קרה? זה לא עניין אותי בכלל. לא הייתי בדרך לאנגליה כדי לדרוש בעלות על הבית שפעם היה שלי. היה נדמה לי שהאיש בסירה הפך להיות אבא שלי בגלגול הנוכחי, שהבת הקטנה שלו הפכה להיות הבן הבכור שלי. אומנם במשך הזמן חזרתי לסיפור הזה ולמדתי ממנו משהו, בעיקר על הצורך שלי לרצות ועל הפחד לאכזב את מי שהם ההורים שלי היום. אבל כל העניין נשאר די עמום; לא היה בביקור הזה מימד טיפולי, סתם התנסות מעניינת.

הלוחש לסוסים

גם הטיפול השני שעברתי היה פחות טיפולי ויותר הזדמנות לבקר בסיפור שלא היה לי מושג שכבר נמצא אצלי באיזה מקום. אומנם חלק מהחומרים היו מוכרים לי, אבל הם קיבלו נפח אחר לגמרי. אחרי ההתרגעות הגדולה, חזרתי לצרפת. מסתבר שמסעותיי באירופה לא הסתיימו באנגליה. בגלגול הצרפתי שלי הייתי מין מוסקטר די מרשים באופן חיצוני, אבל בפנים נראיתי כמו הפסקת חשמל מישהו ללא ספק כיבה את הזרם. אני והחבר'ה רכבנו לנו על הסוסים בדרך לעוד איזה קרב חשוב, ולי כבר היה ברור שזה הזמן להתנדף מסאגת המלחמה המטופשת שעמדה בפנינו. כל העניין הלוחמני הזה לא התאים לי בכלל. אבל מסתבר שגם אז סרבנות לא התקבלה בחום גדול, כך שלא היו לי הרבה ברירות.

אבל יום אחד, כשהיינו ליד נהר, חשבתי על תוכנית גדולה. ביקשתי מהחברים המוסקטרים שלי שימשיכו בדרך, כי אני סובל מכאבים נוראיים, ואני אצטרף אליהם בהמשך. כשראיתי שהם נעלמים מאחורי הגבעה, נכנסתי למים והתחלתי לרוץ קדימה. היתה לי תחושה ברורה שבצד השני נמצאת פאריז, בה אני עומד להפוך לאיש רוח מרכזי וחשוב. ידעתי שאני עומד לקפוץ למים העמוקים. אבל לא היה לי הרבה סיכוי; החברים הטובים שלי לא התרחקו, הם כנראה חשדו שאני עומד לערוק וחיכו מאחורי הסיבוב. כשהם חזרו, במקום לראות את עיר האורות, ראיתי את האור הגדול.

גם בביקור הזה לא בדקתי יותר מדי מה קרה, לא ניסיתי לשנות את האירועים או לבחון אם היה אפשר בכלל. יכולתי רק להיזכר בטיול הבנים שעשיתי עם הגרעין לפני הגיוס, בגלגול הזה: יצאנו למדבר בחיפוש אחרי איזו שלולית מים, אבל אני רציתי לחזור די מהר. לא היה לי שום עניין בטיולים למטיבי לכת, אני עצמי הולך באופן די סטנדרטי ואף פעם לא הרגשתי צורך להיות מיטבי בתחום. החלטתי לחזור לאוטו, אבל טעיתי בדרך, נשארתי ללא מים והתכוונתי לסיים את חיי. נדמה לי שראיתי עורב בשמיים, אבל הייתי בטוח שמדובר בלהקת נשרים, ושהם כבר מתכננים מי יתלבש על הזרוע. חרחרתי כמו חתולה על גג פח לוהט וניסיתי להעביר את חיי כסרט מול העיניים. כבר אז היה לי ברור ששובר קופות זה לא. לשמחתי, אחרי חצי שעה עברה חבורת דתיים צוהלת ושמחה, שעזרה לשמוצ"ניק במצוקה והצילה אותי בעיקר מהרחמיים העצמיים שהציפו אותי. עכשיו, כשאני חושב על שני הסיפורים האלה, אני לא לגמרי בטוח מה הקשר ביניהם. אבל אולי זה העובדה שאני מתקשה להיות ביחד עם עוד אנשים, בטח ללכת באותה הדרך בדיוק, אבל לבד אני לא מצליח להגיע לשום מקום. אין ספק, הרבה עבודה יש לי בגלגול הזה.

בן המלך ואני

אם יש משהו ששני הטיפולים האלה הבהירו לי, הוא שיש משהו די רציני בכל העניין, לפחות מבחינת החוויה האישית, שקצת חבל לבזבז במסע עם מי שלא מיומן מספיק. ככה שאת הטיפול האחרון אני עובר אצל ג'יני אושרי, שמבינה הרבה יותר בעניין. את אושרי אני מכיר כבר די הרבה שנים, כך שאני יכול להעיד לפחות שהיא רצינית במה שהיא עושה. בחיי היום-יום אושרי מתגוררת בישוב גן-נר, והיא אחת הבעלים של חברת האופנה 'העין השלישית', אבל מאחורי החזות העסקית שאין לה, אושרי היא תלמידה עם היסטוריה ארוכה. היא כבר הספיקה להיות מורת יוגה מוסמכת, היא למדה הילינג, רייקי, דמיון מודרך, פרחי באך ותמיכה ביולדות. שנים של לימודים ואלפי שקלים עברו עד שאושרי התחילה לטפל באופן מקצועי, וגם זה אחרי התלבטויות ארוכות. כיוון שאני מכיר גם אנשים שלקחו קורס מזורז בזמן שהם מפרסמים מודעה על הטיפול שהם נותנים, אני יודע להעריך מטפלת טובה כשאני רואה אחת כזו.

אני מגיע לאושרי במצב צבירה של תפוח אדמה במיקרו. אומלל, מיובש וחסר כוחות. היא מדריכה אותי בתהליך ההירגעות. אנחנו מדברים, מנסים לאתר בגוף איפה נמצא המחסום. אני רואה עננים שחורים במרכז הגוף, היא שואלת מתי הם נוצרו, אני אומר שנולדתי איתם.

אנחנו חוזרים יחד לזמן שבו שטו העננים האלה וכיסו חלק ממני. זה נראה יותר כמו אגדה מאשר חיים אמיתיים, אבל אני נסיך או בן אצולה באזור לא גדול מאוד. ההורים שלי, שמפחדים שהילד הקטן שלהם ייפגע, אוסרים על כל מגע ביני ובין הסביבה. אנשים סוחבים אותי על דרגש מרופד. הכל מוגש לי ממרחק, ללא מגע יד, אפילו ההורים שלי לא מתקרבים אלי. בלילות, כדי להרגיש מעט מגע, אני נמלט למלונה ומתכרבל לי עם הכלב. הם מגלים את זה ומעלימים את הכלב, הם אומרים לי שהוא הצטרף לקרקס. הם אומרים שכלב מביא כלבת, ואני מאמין להם. כשהם רואים אותי משחק עם הדגים בבריכה הקטנה שבחצר, הם מעלימים גם אותם, אני מניח בעצמי שדגים כנראה גורמים לקשקשים.

אני הופך אדם קר ועלוב. כשאני מתבגר הם כבר יוצאים מהתמונה, ואני הופך להיות השליט המקומי. יום אחד, אחרי תקופה של בצורת, מגיעים אנשים מהאזור כדי לבקש ממני עזרה. יש לי יכולת לעזור, אבל במקום זה אני מספר להם איזה משל, משהו על התגברות על קשיים ועל דרך ארוכה. משום מה  נדמה לי שאני רגיש ואמפתי, אבל אני אטום כמו מקלט אטומי בעת התקפה גרעינית. אני מסיים את חיי שם בחדר, איש לא מתקרב, כבר יודעים שאני לא טוב לכלום.

בניגוד לטיפולים אחרים, בזה אני חוזר שוב ושוב אל האירועים, מנסה להבין אותם, לתקן משהו. אני נזכר ביום אחד שבו ילדה קטנה מגיעה לגן שמקיף את הארמון. היא מציעה לי לבוא איתה, היא מושיטה לי יד. אני חושב על זה שאם כלבים גורמים לכלבת, ודגים לקשקשים, אז ידיים לא יעשו לי כלום. אין הרי מחלה שנקראת ידיידת. אבל גם היא לא מצליחה לשרוד הרבה זמן ונעלמת מהמקום באופן מסתורי.   

בהמשך אני עובר גלול נוסף; הוא קצר מאוד, והוא מסתיים בלידה. אני מנסה לצעוק, משהו השתבש שם, אבל אף אחד לא שומע אותי. אני חוזר שוב לנסיך האטום שהייתי. אני מנסה לגרום לו להקשיב, לדבר איתו, לגרום לו להפסיק לפחד. התהליך שאני עובר שם הוא כמובן מורכב יותר, אבל משהו משתנה.

שיהיה לך טוב, בגלגול הזה

הרבה מאוד ספרים וסרטים נעשו על גלגולי נשמות. באחד הספרים המוכרים בנושא, "שורשים ושיעורים בזמן", חוזר המחבר, ד"ר בריאן ל. וייס, פסיכיאטר מוכר, אל הטיפול שבמהלכו חזרה המטופלת שלו לחייה הקודמים. עד כמה שאני זוכר את הספר הזה, מה שהיה מפתיע בטיפול הוא שהמטופלת הצעירה תיארה גם את מה שקורה בין הגלגולים, כיוון שלפעמים עוברות שנים ארוכות בין אחד לשני. קשה להסיק מכל העניין הזה משהו, כי החוויות האלה הן יותר אישיות ופחות הזמנה לגילוי אמיתות שנשכחו. 

לא מדובר כאן בנושא חדש. גלגולי נשמות זכו לאזכורים בתרבויות רבות, גם אצלנו. כולל אפילו ויכוחים על מה שיקרה בימות המשיח, והאם כל הגופים מכל הגלגולים יחזרו, או רק הגוף האחרון. יש לי אפילו ספר בבית שנקרא "מדע הגלגולים", נו, נניח. אין הרבה חשיבות לאמת היסטורית כאן, החיים פשוט נתפסים כמשהו ליניארי ודי שבלוני, עד שכל אפשרות לסיפור מקביל נעלמת מהשטח. אבל יש חשיבות לסיפורים האלה, שכן הם מאפשרים לקחת חלק מהחומרים המוכרים ולבנות אותם מחדש לסיפור שמאפשר לך להתבונן בהם מהצד, בלי להיות לגמרי מעורב. כמה ימים אחרי הטיפול האחרון, אני מרגיש שהאבן שאיתה הגעתי לטיפול נפלה בדרך. משהו הוסר והפך אותי חופשי יותר. לא הכל נפתר, יש לי עוד דרך, אני מקווה שלא מורכבת מדי, אני לא מטיב לכת.  

באחד האתרים באינטרנט קראתי שאחת הסיבות לגלגולים על פי היהדות, היא חוסר העיסוק ברבייה. באחד הציטוטים שם אומר הסבא דמשפטים לרשב"י: "הקב"ה אינו מוותר לו, אלא חוזר ומורידו לעולם, כדי שיעמיד צאצאים." זה מוזר, כי באף אחד מהגלגולים שלי לא היו לי ילדים. שאלתי עוד אנשים שעברו טיפולים דומים, וגם הם לא זכרו ילדים. אני מניח שיש גם אחרים, אבל לא דחוף לי לגלות אותם. בגלגול הזה יש לי שני ילדים, ונחמד לי לחשוב שהם תעודת הביטוח שלי לכך שזו הפעם האחרונה שלי כאן. האמת, אין לי עניין לחזור. זה די משמח לדעת שזה הניסיון האחרון, שאני חייב לעשות את זה הכי טוב שאפשר, שלא יהיו לי עוד הזדמנויות. ומי יודע, אולי אני עוד אחזור עם כל הגופים שלי בימות המשיח. אני מבטיח לארגן לכולם אירוע מוצלח, אני אפילו אכין כיבוד. נראה לי שאני אלך על תפוחי אדמה עם הקליפה, אומרים שזה טוב לתפוקת הסרוטונין במוח. הנה, רק עכשיו אכלתי אחד, וכבר אני מחייך כמו ילד שקיבל אוגר חדש. איכשהו נראה לי  שזה הגלגול הטוב שלי.

[email protected]