בציבור הרחב קיימת תפיסה כי אדם שהנו בעלים של קרקע( בין שזכויותיו רשומות במינהל, בטאבו או בחברה משכנת), יכול לישון בשקט בידיעה שעצם היותו בעלים רשום של קרקע מגינה עליו במקרה של פלישה למקרקעיו וכיו"ב. האמנם? במאמר זה ננסה על קצה המזלג לגעת בכמה תהליכים ומצבים שמראים שהמציאות בתחום זה שונה לגמרי מהסברה לעיל. בארץ קיימים הרבה קרקעות המוחזקות על ידי יחידים, חברות ואפילו מינהל מקרקעי ישראל( כיום רשות מקרקעי ישראל) והקק"ל שבמשך שנים ומסיבות שונות "הוזנחו" והושארו כפי שהם. מצב זה נוצל על ידי פולשים למיניהם שהגיעו לאותם מקרקעין והשתמשו בהם באופנים שונים כגון: לאחסון, שימוש עסקי, דיור וכיו"ב. לאחר תקופה "התעורר" בעל המקרקעין, גילה את הפלישה וביקש לסלקה, וכאן ובניגוד לצפייתו של נתקל הוא בקושי רב ובטענות יצירתיות של הפולש כנגד סילוקו מהמקרקעין כאשר לעיתים ערער הפולש אפילו על עצם בעלותו של בעל המקרקעין בהם. בתחילה טענו הפולשים כי הנם מחזיקים במקרקעין תקופה ארוכה העולה כדי תקופת ההתיישנות במקרקעין (כיום 15 שנה במקרקעין לא רשומים ו- 25 שנה במקרקעין רשומים) ולפיכך הם הבעלים על המקרקעין מכוח דוקטרינת ה "חזקה הנוגדת"- כלומר הפולש טוען כי הוא בעל הקרקע המחזיק בה זמן רב במשך תקופת ההתיישנות ולפיכך חזקתו זו נוגדת כל טענה לחזקה של מאן דהוא אחר הטוען, כי הוא הבעלים של המקרקעין( ראה פסה"ד בעניין מנחם גרייבר נ' זליג גרין). על מנת להתמודד עם טענה זו פותח בפסיקה מוסד "בר הרשות" לפיו, עצם העובדה שבעל מקרקעין לא תבע את המחזיק מוכיחה כי הסכים להחזקתו במקרקעין ואותו פולש מהווה "בר רשות", דהיינו הוא לא יוכל לטעון לחזקה נוגדת במקרקעין"(ראה קונס בע"מ נ' שושני). בהמשך הרחיבה הפסיקה את מושג הידיעה או ההסכמה של בעל מקרקעין באופן שאין צורך דווקא בידיעה או בהסכמה מפורשת אלא גם הסכמה מכוח התנהגות או הסכמה מכללא של בעל מקרקעין ככל שתוכח ע"י הפולש, הופכת את הפולש ל"בר רשות". טענה זו הפכה ברבות השנים לטענת הגנה דווקא ל"בר הרשות" עצמו שבהסתמך עליה טען כנגד תביעות לסילוק יד שהוגשו נגדו להיותו "בר רשות" ולקבלת רישיון. שאלה אחרת היא האם ניתן לתבוע תשלום בגין דמי שימוש ראויים מ"בר הרשות"? מחד עולה הטענה הברורה, כי עצם השימוש במקרקעין שאינם של הפולש מהווה עשיית עושר ולא במשפט כלפי בעל המקרקעין, ועל כן על הפולש לשלם שכר ראוי גם אם מסתבר שהבעלים ידעו או סביר שידעו ולו באופן פסיבי על דבר הפלישה. בוודאי היכן שמוכח כי כתוצאה מהפלישה נגרמו נזקים למקרקעין ע"י הפולש המהווה בהתאם לסעיף 29 לפקודת הנזיקין(נוסח חדש) הסגת גבול במקרקעין. אם כמובן מוכח, כי הבעלים ידעו על דבר הפלישה והסכימו לה "בר הרשות", פטור מלשלם דמי שימוש שהרי שהה במקרקעין מכוח הסכמת הבעלים. ואולם לפולש אין כל מעמד בקרקע ועליו לצאת מהמקרקעין ברגע שהבעלים מורה לו על כך. בנוסף, חיובו של פולש בשכר ראוי מהווה כלי הרתעתי יעיל מאוד כלפי כל מי שפולש למקרקעין ללא רשות הבעלים דבר שיוכל להקטין את היקף הפלישות בעתיד. מאידך, בא הפולש וטוען, כי העובדה שהבעלים לא מיחה בזמן אמת בביצוע הפלישה משתיקה אותו כעת לבוא ולתבוע ממנו שכר ראוי. בנוסף ישנם מקרים בהם פולשים טענו, כי לא רק שלא גרמו נזק למקרקעין אלא אף השביחו אותם או שמרו עליהם מפני פולשים אחרים וממילא לא רק שאין לבעלים זכות תביעה לשכר ראוי אלא שהבעלים צריכים לשלם לפולשים את תמורת ההשבחה ו/או השמירה שבצעו במקרקעין. מהפסיקה הקיימת כיום עולה לכאורה התמונה הבאה: מחד היכן שמוכח שהבעלים של המקרקעין ידעו על דבר הפלישה והסכימו לה, אזי הפולש הופך ל"בר רשות" ופטור מלשלם דמי שימוש ראויים. היכן שהבעלים לא ידעו על דבר הפלישה ורק גילו אותה לאחרונה, "בר הרשות" חייב בתשלום דמי שימוש ראויים. שאלה אחרת היא מה קורה במקרים גבוליים דהיינו, היכן שהפולש טוען כי הבעלים ידעו או סביר להניח שידעו על הפלישה אך לא עשו דבר בגינה ועל כן הסכימו לה מכללא, האם גם אז ניתן לחייב את "בר הרשות" בתשלום דמי שימוש? לעניין זה מן הראוי להפנות לפסיקת ביהמ"ש העליון (פסק הדין הבולט הנו פסק הדין הכפר הירוק) שם נקבע, כי גם אם בעל המקרקעין ידע על דבר הפלישה אך לא פעל למניעתה ובוודאי היכן שלא ידע, ניתן לחייב את הפולש בשכר ראוי אף מעבר לתקופת 7 שנות ההתיישנות וזאת מכוח השימוש שנעשה בקרקע. מאידך, ניתן למצוא בפסיקה של ביהמ"ש המחוזיים דעה אחרת, לפיה היכן שהבעלים היו מודעים לפלישה ניתן לראות בפולש כ"בר הרשות" הפטור מתשלום דמי שימוש ראויים מכוח הסכמה מכללא של הבעלים, אלא אם כן חלף זמן קצר ממועד הפלישה על מנת שאי המעש של הבעלים יעיד על השלמתו עם תפיסת הקרקע שאז יחויב "בר הרשות" בתשלום דמי שימוש (ראה לאחרונה ערעור בביהמ"ש המחוזי בעניין אסור- למען הגילוי הנאות אציין שהח"מ ייצג את אחד הצדדים בהליך זה). השאלה לשיטה זו היכן קו הגבול, דהיינו, מהי אותה תקופה קצרה שלמרות ידיעת הבעלים על הפולש לשלם דמי שימוש? התשובה לשאלה זו אינה ברורה אך נראה כי כל מקרה יבחן לפי נסיבותיו. שאלה אחרת לשיטה זו היא האם אין בכך מתן לגיטימציה ולו במשתמע לפלישות למקרקעין שעה שפולש יוכל לבוא ולטעון כי עצם "הזנחת" המקרקעין על ידי הבעלים ואי נקיטה כל פעולה לסילוקו מהווה רשות מכללא לשימוש בהם ולפטור מתשלום דמי שימוש בגינם? קבלת טענה זו מערערת לכאורה את דיני הקניין במדינת ישראל- ממצב בו בעלים של מקרקעין יכלו "לישון בשקט" ביודעם, כי במידה ומאן דהוא יפלוש למקרקעין שלהם יוכלו לסלקו בקלות ואף לתבוע את דמי שימוש ונזקים, למצב בו הנם מחויבים לגלות כל העת מעורבות וערנות ביחס לנעשה במקרקעין על מנת למנוע מפולשים למיניהם טענות הגנה שונות. מאידך, ניתן לטעון, כי אין בפסיקה זו משום מתן הצדקה לפלישה למקרקעין שהרי ברגע שהבעלים מורה לפולש לסלק ידו עליו לעשות כן, אך לא יכולה להיות מחלוקת כי במקרה זה הפאן ההרתעתי סופג פגיעה אנושה שעה שאותו פולש יודע כי מעבר לדרישה לסילוק אין כמעט לבעלי הקרקע סעדים נוספים כנגדו אלא רק ממועד דרישת הסילוק ואילך, והדבר נותן מעין לגיטימציה למעשי הפולש. לאור האמור נראה, כי בעל מקרקעין המעוניין לשמור על קנייננו ולהרתיע פולשים מלפלוש אליהם, יטיב לעשות אם יבקר אחת לתקופה במקרקעיו על מנת לעמוד על מצבם בבחינת להקדים "תרופה למכה", יגדר אותם וישמור עליהם, וככל שימצא בהם פולש יבקש את סילוקו המיידי ואף יוציא מכתב לאותו פולש לצורך אסמכתא, אחרת הוא עלול למצוא עצמו במצב בו הפולש יטען להיותו "בר רשות" המחזיק מכוח הסכמה מכללא של הבעלים והפטור אף מלשלם שכר ראוי בגין החזקתו במקרקעין. לסיכום, בעל מקרקעין זכור-ערנות חוסכת הרבה "כאבי ראש" והליכים משפטיים בעתיד. אין בתוכן דלעיל משום המלצה, חוות דעת משפטית או ייעוץ משפטי; כמו כן התוכן דלעיל אינו מתיימר להיות מדויק ו'/או מקיף ו/או עדכני, והמסתמך על המידע עושה זאת באחריותו ועל דעת עצמו בלבד.