השרפה הגדולה בחוויה האישית שלי כבן זוגה של שמאנית

חברים יקרים,
בימים קשים ונוראים שכאלה מבקש אני לשתף אתכם את אשר חוויתי כבן זוגה של ציפור אש-הרון (שאמנית - medicine-woman  , מלווה אנשים וקבוצות למסעות למידה וריפוי ביערות הכרמל, תושבת בית אורן).

הכל התחיל ביום ה' 2/12 שעה 14.30 כשהטלפון הנייד צלצל ומעברו השני של הקו הייתה ציפור. היא ספרה שהיא בדרכה ליער למסע ריפוי עם מטופלת כשסביבה יערות בית אורן נשרפים, תמרות עשן כבדות מכסות את השמים כפטריות של פצצות אטום, ותושבי המקום מפונים באוטובוסים. היא תארה באוזני דרמה גדולה, היסטריה ופחד בעוצמה שלא תתואר. ציפור בקשה ממני להתייעץ עם המנחים האנרגטיים שאיתי, האם להישאר בבית אורן ולעזור להגן על הבית (באמצעות טכסי הורדת גשם, או טקסים לקריאת המלאכים השומרים) או להתפנות.

אני לא מאחל לאיש לעמוד במקומי ברגע שכזה. לא ידעתי מה לעשות. איך אוכל להתנתק רגשית ולנטרל את עצמי, כדי שאוכל לתקשר ולתת תשובה ממקום נקי ולא כבעל עניין?. הכנסתי עצמי תוך כדי כך למדיטציה, נרגעתי וקבלתי תשובה חדה וחד משמעית "תתפני!", כאילו בפקודה, "ומהר!". היער אמר את דברו, העברתי את המסר, והוספתי כי מלבד להבות האש המשתוללות ומתקרבות, החשמל מנותק, התקשורת תנותק ולא יהיה איך למלא את סוללת הטלפון הנייד, בלוני הגז של הבתים מתחממים ועומדים בפני פיצוץ, העשן נוראי והחום בלתי נסבל...". ציפור ענתה לי "בסדר, בסדר, תודה. אני אודיע לך על החלטתי" ונתקה. לא עברו מספר דקות, התקשרה ציפור וספרה שלאחר התכווננות שעשתה קיבלה גם היא מסר שעליה להתפנות. נשמתי לרווחה.

כעבור כמה דקות ציפור מתקשרת: "אני נמצאת כרגע בצומת ה-T   ביציאה מבית אורן. ממולי הר ענק של אש ועשן. הכל פקוק עם  ניידות משטרה, אוטובוס ומכוניות מאחורי! אין לי אפשרות לזוז - אני במלכוד! כולם בפאניקה, צעקות, צופרים והר האש מתקדם לעברנו!". לאחר מכן לחשה ציפור "די! זהו! רק שזה יהיה מהיר ובלי כאבים. תעזור לי בבקשה, תפעיל את הקשרים שלך בעולם הרוח ותבקש עבורי שיהיה מהיר".

הטלפון נותק, ואני בהלם. קר לי, חם לי, כל הגוף רועד, משותק וכל זאת בעוצמות שאינני מכיר!. פתאום הייתה לי הארה: "צלצל אליה, אידיוט!". אך לאסוף את עצמי ולחייג חיוג מקוצר אינני מסוגל. הפחד ממה שאשמע, או לא אשמע, הקפיא את דמי. חייגתי. שמעתי צלצולים אין סופיים ללא מענה. לפתע ענה מישהו לטלפון. עצרתי את נשימתי. שמעתי את קולה הנרגש של ציפור: "עברתי את התופת, אני כבר נמצאת למטה בצומת עתלית. אני חיה! תודה אלוהים, תודה מבורך, בורא עולם. אתה בכלל לא מבין את מה שעברתי, אני צריכה להגיד תפילת "שהחיינו" ולתרום לצדקה! ניצלתי בנס!".

ציפור המשיכה: "לאחר שהשיחה בינינו ניתקה, סגרתי את חלונות הרכב, עצמתי את עיני, התפללתי ודיברתי עם בורא עולם ש'זהו, אני מסכימה לעבור מפה, זה הזמן. עשה זאת מהר ועכשיו!'. פקחתי עיני ולא האמנתי. הצומת התפנתה. האוטובוס שלפני נכנס לצומת ופנה שמאלה, וכך אפשר לי לפנות ימינה, לכיוון עתלית. ראיתי דרך המראות את המחזה המבעית והמפחיד, כשסופת האש הענקית משתוללת מאחורי ומצדדי" . בדיעבד מסתבר שהיה זה "אוטובוס הצוערים" שנסע לכלא דמון...

אני רוצה להודות לך, בורא עולם, שהחזרת את ציפור הביתה שלמה ובריאה. נסתרות דרכיך ולעולם אודה לך על נס החנוכה הזה. 

                                                                       דוד בר יותם