כל הקלינאיות תקשורת מטפלות בילדים בקליניקה. 

אז למה בעצם אני עובדת אחרת?

לא עם הילדים אלא עם ההורים? איזה מן טיפול זה?

לפני 18 שנים סיימתי את לימודי התואר הראשון בהפרעות בתקשורת. בהתחלה עבדתי במשרד החינוך בכל מיני מסגרות - גנים שפתיים, כיתות קטנות, גני תקשורת ושיתוק מוחין. 

בהמשך גם פתחתי קליניקה פרטית ועבדתי עם כל מיני גילאים ומגוון קשיים בשפה, דיבור ותקשורת. 

בכל השנים האלה ראיתי פער מאד מאד גדול בתהליכים שקרו בחדר הטיפולים במצבים בהם ההורים היו שותפים בתהליך הטיפולי לעומת טיפולים בהם ההורים לא היו שותפים בכלל. 

כשהילדים שלי נולדו, נתקלתי אצלם בקשיים שאם לא הייתי קלינאית תקשורת, הייתי הולכת לאחת. הבן שלי סבל מצרידות חמורה ואצל הבת הקטנה היו שיבושי הגייה רבים ומובנות דיבור נמוכה. 

אבל להבדיל מטיפול "קלאסי", לקחתי את הידע שלי ויישמתי אותו בתוך היומיום שלנו. בבית, בחוץ, בזמן ארוחות משותפות, בנסיעה באוטו, בזמן משחק.

בנוסף, הבנתי שלקחת את כל מה שקשור בשפה ולהכניס אותו לתוך חדר טיפולים פשוט לא מסתדר לי. זה הרגיש לי כאילו אני מכניסה את הדיבור והשפה לתוך מעבדה. זה הרגיש לי כלכך מנותק מהמציאות. מנותק מהתקשורת הטבעית שקורית בין אנשים, בין הורים לילדים.

הבנתי גם שטיפול "קלאסי" שבו אני רואה את הילד פעם בשבוע בקליניקה למשך 45 ד' הוא פשוט לא מספיק יעיל. 

אבל כאשר אני מלמדת ומנחה את ההורים על מה ואיך לעבוד, על מה לשים את הדגש, איך לעזור לילדים ולילדות שלהםן להתגבר על הקושי, התהליך מתקיים בצורה טבעית ויעילה עם תוצאות הרבה יותר מהירות.

כי לדרך שבהם אנחנו מתקשרים עם הילדים והילדות שלנו יש המון משמעות. 

כי אני מאמינה שכשיש קושי לילדים ולילדות שלנו, אנחנו ההורים צריכים להיות חלק מהתהליך, חלק מהקושי וחלק מההתמודדות.

לקח לי זמן לגבש את התפיסה שלי. את הדרך שלי. במהלך השנים הוספתי כלים רבים. למדתי הדרכת הורים, חינוך מיני, גישור ותקשורת מקרבת. 

הלימודים, הניסיון וההורות שלי עזרו לי לגבש את האג'נדה הטיפולית שלי וכיום אני מדריכת הורים ומטפלת בקשיי שפה ודיבור של ילדים דרך ההורים.

כפי שאבא יקר אמר לי - "בזכות התהליך הזה אני שותף לכל מה שקורה. אני חלק. אם הבן שלי היה מטופל בדרך הרגילה אני לא הייתי חלק מכל מה שקורה איתו".