<הערה: במאמר זה צמדי המילים -מורה ומדריך, תלמיד ומודרך – הם מילים נרדפות>. לפני הרבה שנים למדתי טניס בהדרכה אישית. אני זוכר את המורה מדגים לי התנהלות נכונה - שילוב רגליים, ידיים וחבטה יעילה בכדור. אני מתבקש לחקות את המורה .. תחילה החיקוי היה מאד עלוב ורק עם השיעורים חל שיפור בדיוק. קרה לי לא אחת שהמורה ניסה להסביר לי טעויות בביצוע ולא באמת קלטתי ... עד "שנופל האסימון", בעקבות הערה מוצלחת של המדריך שמצליחה להבקיע את חומת אי ההבנה. מה שהיה מתסכל, שגם לאחר שהמוח הבין את הטעות, עדיין לא הצליח השילוב של פעולת שרירי הידיים והרגליים להוציא תנועה מדויקת ... מאז, בכל ההתנסויות שלי כמדריך וכמודרך (כמורה וכתלמיד) אני נזכר תמיד בתובנות האלה מהשיעורים הראשונים בטניס. מה משותף להדרכות האישיות השונות להקניית מיומנות או/ו להעברת ידע – טניס, נהיגה,ריקוד, מחשב,עזרה בלימודים ? להבדיל מהוראה פרונטאלית, הרצאה, ספרות הדרכה, הוראות הפעלה – בהדרכה אישית יש אינטראקציה מתמדת בין מורה לתלמיד במחזורי פעולות עם משובים העוזרים לקליטה יעילה של הידע. סדר הפעולות המחזורי הוא: מורה מסביר או/ו מדגים, תלמיד מסביר מה הוא הבין או שואל שאלות הבהרה, התלמיד מתנסה, המורה נותן מסרים של משוב – וחוזר חלילה. ניתן להבחין בשלושה שלבים ביחס לרמת הקליטה של נושא נלמד. בשלב הראשון התלמיד הוא פסיבי – מקשיב למורה או צופה בהדגמה. לא תמיד מספיק שלב זה להקנות ידע בנושא הנלמד. שני השלבים הבאים מושגים ביוזמת המדריך ותלויים בתגובות ובביצועים של המודרך. בשלב השני התלמיד מראה שהוא מבין (באמת ולא מהנהן סתם) ומפנים מה טעון תיקון. השלב השלישי הוא יותר אקטיבי, בו התלמיד מוכיח בדברים או בפעולה שהוא אכן רכש את הידע או המיומנות הנלמדים. כאמור, אלה התובנות שלי עקב ניסיון רב שנים כמורה וגם כתלמיד. מעניין האם אפשר למצוא סימוכין לזה בתיאוריה של תורת ההוראה (ההדרכה). < נכתב על ידי מוטי המדריך , אוקטובר 2013>