הדרמה של הילד המחונן על פי אליס מילר

חלק א'

אליס מילר, היתה פסיכואנליטיקאית ופילוסופית שווייצרית ממוצא פולני-יהודי. היא ידועה בעיקר בזכות ספריה על התעללות הורית בילדים, שתורגמו לשפות רבות ובעיקר רב המכר "הדרמה של הילד המחונן" .

איפה זה פגש אותי:

כל יחסי עם אמי התנהלו תוך כדי התעלמות מוחלטת מרגשותיי. אמנם היה לי בית , בגדים ולרגע לא רעבתי, אבל כאן זה מתחיל ומסתיים. היא תמיד היתה חולה או מסכנה וכל הפוקס היה עליה. כיום אני מבינה שההתעלמות הטוטלית מצרכי הנפשיים (זהו רק חלק מהמכלול הגדול), והעובדה שאולפתי לא להרגיש רגשות נורמטיביים כמו: עצב, בדידות או דיכאון שהם חלק מהיום יום הנורמטיבי גרמו לי ל"ללכת על הקצה". הייתי נערה, מסכנה עם אנטנות חזקות לדעת מהו השינוי הכי קטן במצב הרוח שלה ולהגיב כפי שמצופה ממני.

הכינוי "הילד המחונן" אינו מתייחס  ל"מחונן" כפי שהמושג מובן לנו היום, ילד רב כישרון בעיקר בפן בלימודי - אלא לילד רגיש באופן מיוחד לצרכי הוריו על חשבון צרכיו הוא. ילד שמגיל הינקות מבין את ציפיות הוריו ומתאים את עצמו אליהן. לטענתה, ילד כזה מוותר לגמרי על העצמי האמתי שלו ומייצר אני מזויף. בתת ההכרה שלו הוא מרגיש שהוריו אינם אוהבים אותו בזכות עצמו, אלא רק כשהוא ממלא אחר ציפיותיהם.

ה"הליכה על הקצה" נבעה משתי סיבות: א. רק ככה שהרגשות היו מוקצנים וחדים יכולתי לחוש, כאילו שאם אין חריף באוכל אז אני לא מרגישה טעם. והשני היה שאמי לא יכלה להתעלם מהם שכן הם לעיתים היו מסוכנים.  כשאני מציינת "מסכני חיים", אינני מתכונת לשימוש בסמים אלכוהול או פעילות מינית חסרת עכבות. לגבי אלה לא היו אופציה, כי היתי הכי בודדה בעולם. לא היו לי חברים ולא מגעים חברתיים עם בני גילי.

בנעורי נהגתי להבריז מבית ספר. נהגתי להסתובב ברחובות ולנסוע בטרמפים – מה שהיה יכול להיגמר אחרת ובדרך נס לא היה לזה סוף רע. היו תקופות שהצלחתי להסתיר ואחרות שהטריפו את הורי ואף גרמו להם לתקשר באופן נורמטיבי. על זה לא יכולתי לוותר.