ילדות של נסיכה?
רבות נכתב אודות סוגי התעללות שונים של הורים בילדיהם ועל התוצאות הקשות של התעללות...אבל על התעללות נפשית כמעט ולא.
אני היחידה בארץ שכתבה ספר – רומן "עיזבון" על הנושא.
זאת התעללות שקשה מאוד לשים עליהן אצבע, לבטאן במילים, להסביר את נזקיהן, לחשוף את הצלקות הבלתי נראות לעין שהן משאירות בקורבנותיהן לכל החיים.
כמוני, כמעט כל מי שחווה את אותה תופעה מבטא בראשית דבריו היסוס וחשש שמא ייתפש כלא אמין. "אתם בטח תחשבו שמשהו בי לא בסדר..." זהו משפט פתיחה אופייני.
אמי, היתה אשת חינוך ומרצה נערצת באוניברסיטה. עד היום תלמידיה לשעבר אינם שוכחים אותה. אישה מלאת קסם וכריזמה אהובה על ידי כולם, אבל לא על ידי.
אנסה לפרט על כמה הדגשים שעולים בספר ונתקלתי בהם כאן לראשונה ולחבר אותם לחוויה האישית שלי.
"הורה מרעיל הוא הורה מנוכר רגשית. ההורה אינו חושב שעליו להראות יחס מכבד לילדו, להיפך, הוא נוטה להשפילו, לזלזל ברגשותיו ולבוז לפגיעתו...ילדים מורעלים נדרשים להבין את ההורה ולגלות אמפטיה לרגשותיו בעוד עצמם שקופים ורגשותיהם אינם רלוונטיים."
אימי מעולם לא התעניינה בשלומי. שיחות הטלפון בינינו כשהיו, ארכו זמן רב אבל בהן היתה דוברת אחת בלבד. כאשר הגיע תורי, תמיד היה עולה איזה תרוץ לסיים בבהילות את השיחה.
אמי סחרה בכך שתמיד היא חולה ומסכנה ואני היתי אמורה לחוש אמפטיה ורחמים כלפיה. הכלה כלפי כמעט ולא התרחשה. לאחר לידת בני הבכור שהית מאד טראומתית (אושפזתי אחרי כמה ימים בטיפול נמרץ). היא באה לבקר אותי. בזמן ביקורה תקפו אותי כאבים עזים והיא אמרה לבעלי "תטפל בה" ונסה מהמקום.
"אמא מרעילה היא כזאת שמרכלת על ילדיה, משמיצה ומלכלכת עליהם."
אחד הנשואים שהיו אהובים עליה זה לדבר בי סרה, לכל מי שהיה מוכן לשמוע וגם למי שלא. הורים נוהגים להאדיר את ילדיהם ולראות רק את הטוב שבהם. אם אמא שלי רואה בי בן אדם איום ונוראי – אין ספק שאני מפלצת. זה המסר.
יום אחד לקראת ראש השנה התקשרה האמא של גיסי לברך אותה. אמי ביקשה להיפגש עמה בתל אביב. האישה הנחמדה וטובת הלב נעתה בחיוב ומה רבה היתה פליאתה שהמפגש נסוב סביב הנושא הבת הנוראית לה היא זכתה. לסיום המפגש אמי ביקשה ממנה להתערב לטובתה, אך חיה ז"ל, סירבה בהבינה שמשהו אינו הגיוני בסיפור. בניגוד אליה רבים אחרים האמינו לספור ובאורח קבע היתי זוכה לשיחות טלפון בהם הטיפו לי מוסר, על דברים ומעשים מזעזעים שלא היו ולא נבראו.
"שתיקות רועמות הן אחד מסממני ההרעלה. זוהי סוג של "התעללות שקטה ומושתקת". זה יכול התרחש לאורך תקופות ארוכות ולעיתים עד כדי ניתוק מגע עם הילדים והצהרה שהילד אינו קיים עבורו."
מאז שאני זוכרת את עצמי זכיתי לימים, שבועות או חודשים שבהם הוחרמתי. כלומר ההתייחסות אלי היתה כאל כלום. איניני זוכרת מה היה התירוץ הרגעי, וממש לא היה צורך בכך. מספיק מבט שלא "בא לה טוב" בכדי ל"צעוק" את "הדום שתיקה" בבגרותי היא היתה מבקרת בביתי ולפתע – בום – התהפכה הכוס והוחרמתי. היא המשיכה לדבר עם ילדי ובן זוגי אך אני היתי נוכחת נפקדת.
"ילד ששומע כל החיים עד כמה קשה להוריו ולא זוכה להגנה, חיבוק או אמפטיה, קולט שעליו להתאים את חייו לחייהם. ושבמקום להיות ילד, עליו לראות אותם, לפחד את פחדיהם ולכאוב את כאבם. במקום שהם יגנו עליו, הוא יגונן עליהם. כדי לעשות כן הוא מבטל את עצמו."
"הצורך לרצות – מי שמרצה אנשים בסופו של דבר מרצה עונשים. במקום לעשות את מה שאני רוצה הילד או האיש המורעל עסוק בלפצח מה רוצים ממנו ולנהוג בהתאם."
הצורך לרצות בתקוה לזכות בשביב אהבה היו ועדין טבועים בי חזק. גם אני בתקופות הקשר ביטלתי את עצמי. היא באה לביתי מתי שרצתה, דעתי מעולם לא נחשבה ולכן לא הבעתי אותה. למרות שהיתי מבועתת לפני הגיעה ובזמן שבו נכחה, אפשרתי לה זאת. החגים היו סיוט מתמשך עבורי וגיהינום עלי אדמות.
גם אם קיימים רגעי חסד נדירים, הם רק מגבירים את התעתוע וגורמים לילד להמשיך להאמין שהוריו אוהבים אותו, והוא פשוט אינו מבין אותם.
כן, גם לאמא שלי היו רגעים של "התקפת אמא" בדרך כלל הם התרחשו לאחר תקופת נתק ארוכה - בימים הראשונים של חידוש הקשר. רגעי חסד אלה היו כל כך נעימים ותמיד עוררו בי, אז שביב של תקוה שאולי תהיה לי אמא כלשאר בני האדם, אך לא. תוך זמן קצר זה נעלם.
התעללות רגשית, לא משאירה סימן. היא לא נראית כלפי חוץ. אני, עינת גשרי, מרצה לחברות, ארגונים וגופים -על שיקומי מהתעללות רגשית הורית. אני מעניקה לקהל הצצה פנימית מרגשת ומטלטלת לעולמה של נערה מתבגרת ואי