השאיפה שהפרנסה תתמזג עם המימוש העצמי אינה נחלת כולם. הדרך היא ארוכה ותלולה. סבלנות.

מאת: אושרת יצחקי

החלום הגדול שלנו הוא להתפרנס במה שאנו טובים בו, אוהבים לעשות ושיש לנו את הכשרון הטבעי לו. רבים אומרים "אילו יכולתי להתפרנס מההובי שלי, הייתי שמח מאוד". הצער הוא שבמרבית המקרים הדרך ארוכה היא. לעומת זאת, השמחה שבגילוי וההצלחה היא כל כך גדולה שהדרך שווה את המאמץ.

מה תרצי להיות כשתהיי גדולה ?

אני מחלקת את קבוצת האנשים העובדים ל-3 קבוצות. הנחת הבסיס היא שעבודה חשובה לא רק כפרנסה אלא כמשאב לאריכות ימים, סיפוק והגשמה.

הקבוצה הראשונה הם אלה שאינם יודעים מה הם אוהבים לעשות בשעות הפנאי שלהם, שאינם מפיקים או מייצרים מוצר תוך שימוש ביכולותיהם הבלתי נדלות, אלא מתפשרים בעבודה אליה התרגלו.

לרוב הם עוסקים במקצוע שלמדו, קרוב לוודאי תואר שבחרו מיד אחרי תום תקופת הצבא והיום מאמינים שהשינוי גדול מדי ולא נתפס על ידם כאפשרי.

אם נדמיין הר בצורת פראבולה הפוכה, גב של צב, הם נמצאים בתחתית ההר אבל מתבוננים בו מרחוק. לא תמיד מתכוונים לטפס.

"מה את רוצה להיות כשתהיי גדולה ?" שאלה אופיינית לקבוצה זו, לרוב התשובה הינה "לא יודעת".

המחפשים והמגששים

הקבוצה השנייה הינה אלה שמצאו את המתנה, אך עדיין לא עוסקים בה. המתנה היא עיסוק שהם חושדים שהוא נועד בשבילם. הם ניסו, התנסו, השקיעו זמן, יצרו ללא מחוייבות לאיש מלבד לעצמם. הם נמצאים בתחתית ההר ומתחילים לטפס. הם לא האמינו שהם מסוגלים לקבל כסף על תוצרת פרי ידם, קיבלו מחמאות ותגובות חיוביות, אנשים פרגנו להם והאמינו בם עוד לפני שהם האמינו בעצמם עד שנפל להם האסימון, קיבלו זריקה של אומץ והם החליטו לנסות. אולי מה שאחרים אומרים על עצמם באמת נכון. כדי לא לעשות שינוי גדול וחד הם יפתחו עסק קטן צדדי במקביל לעבודה שמכניסה כרגע משכורת באופן שוטף.

לעיתים קורה שאצל אותם אנשים ש"מחפשים" את דרכם לאורך זמן, מתחיל תהליך של שפיטה עצמית, במיוחד אם אינם עובדים בעבודה שמכניסה ומחזיקה אותם להוצאות המחייה שלהם. תהליך זה מחליש אותם ועליהם ללמוד להניח לו.

"אולי אני מתפנקת ?" , "בכל עבודה יש דברים שאני לא אוהב לעשות", "רוב האנשים לא אוהבים את מה שהם עושים". ובכן, נתון זה סטטיסטית לא נבדק אך תסתכלו על ההורים שלנו, מודל החיקוי שאימצנו, האם הם עובדים בעבודה מספקת ? האם הם נהנים לקום בבוקר לעבודה ? אם הם לא, אז גם אנחנו לא. הם חטאו וחינכו אותנו לא להסתכן. ללכת על בטוח.

רבים מאיתנו לוקחים זאת כעובדה מוגמרת שאין אנו יכולים לעבוד וגם להנות ממה שאנו עושים וחייבת להיות פרנסה: לשלם חשבונות, שכר דירה או משכנתא, חובות וגם לחיות. לחיות עולה כסף. לכן שינוי גדול לא בא בחשבון ובנוסף שינוי שווה פחד אז עדיף להישאר במקום הבטוח והמוכר מאשר לקחת סיכון. ויחד עם זאת, יותר ויותר אנשים ש"מחפשים את עצמם", מוצאים את הדרך להתפרנס מדברים שהם אוהבים לעשות. לפעמים הדבר נעשה במקביל לעיסוק הנוכחי. אני מעריכה אנשים כאלה שלא ויתרו על הסיפוק, השמחה וההגשמה שלהם.

הדובדבן שבקצפת

הקבוצה השלישית הינה "לעלות בגדול", יותר נכון – עשו זאת בגדול ואנחנו נהנים. הם ידעו או מצאו את ייעודם, יש בעלי מזל כאלה. הם מוכשרים בעשייה שלהם, נהנים מכל רגע, אנרגטיים, בעלי תושייה ויוזמה, נמרצים, מונעים ע"י כוח פנימי, מסופקים. להמשיך ?

זהו הדובדבן שבקצפת. אבטיח קר ביום חמסין. המימוש העצמי מתחבר עם הפרנסה. פסגת השאיפות. הם טיפסו על ההר והגיעו לפסגה ועכשיו הם מוכנים להקים אוהל ולהשתקע שם שנים רבות  או לטפס על ההר הבא.

אנחנו רוצים להיות גם כאלה.

הם אוהבים את מה שהם עושים וייתנו את הנשמה לכך. הם מאמינים בעצמם ובמוצר שלהם. הם לא צריכים לשכנע אותך לקנות, אתה פשוט מגיע אליהם לבד. השמועה עוברת מהר...

לצערי, יש יחידי סגולה כאלה. משמעותית פחות מ-2 הקבוצות האחרות. אולי בגלל שלרובנו אין את הידיעה במה אנחנו טובים ומה אנחנו אוהבים לעשות (הולך ביחד בד"כ) והמסע שצריך לצאת אליו דורש מאמץ.

ומה איתי ?

אני השתייכתי שנים רבות לקבוצה הראשונה. עבדתי בהיי טק עם תנאים אידיאליים במשך 6 שנים, לא חלמתי על החלפת מקצוע אבל הרגשתי חסרה. לאט לאט חילחל אצלי הרעיון למצוא דבר אחר. ידעתי מה אני לא רוצה והיה לי קשה להגדיר מה אני רוצה. עם השנים, התפתחתי וחשפתי את הרעיון שאעבוד בדבר ששונה מאוד מתכנות מחשבים. הדרכתי אירובי וראיתי כמה טוב לעשות כיף לאנשים. ראיתי גם כמה קל היה לי לעשות זאת. זה בא לי בטבעיות. תהליך התפתחותי כלל גם מפגשים עם מורים מהשורה הראשונה שתרמו לחיי יותר מאשר כל רכישת השכלתי שכוללת 15 שנות לימוד. פגשתי אנשים שעוסקים בשליחות, אמיתיים, צנועים, וחדורי מוטיבציה במטרה שלהם. קינאתי בהם. השלב שעברתי לקבוצה השנייה, "המחפשים", היה נקודת הזמן בה התחלתי להדריך במקביל לעבודה במחשבים. תהליך החיפוש אצלי עדיין ממשיך אך אני מרגישה שאני מתקרבת לפסגה. האימון היום נותן לי את הרגשת השליחות. אני מקדמת אנשים לעבר הקבוצה השלישית ועל ידי כך מקבלת סיפוק בעצמי. אני גם יודעת שאני צועדת בבטחה לעבר הפסגה, דבר שמשרה רוגע בפני עצמו. להיות גורם שמעורר שינויים בחיי אנשים, ממלא בצורה בלתי רגילה. אני על המסלול.

דבר המסר

לאנשי הקבוצה הראשונה אני אומרת תתחילו בקטן. תתחילו קודם לחלום! להאמין שאפשר. ההוצאות בחלימה הן קטנות. אפשר לעשות את השינוי ודרושות דרכים יצירתיות. אתם יכולים לקחת עזרה והכוונה מקצועית לתהליך. תנו דרור לנפש שלכם. היא רוצה להתבטא. תתחילו בקטן. אל תסתכלו על ההר למעלה. תסתכלו על 2 הצעדים הקרובים.

לאנשי הקבוצה השנייה אני אומרת: אתם גדולים !

כל הכבוד על האומץ, על ההעזה, תמשיכו ואל תסתכלו אחורה. אם אתם מחוברים למה שאתם עושים אתם תגיעו למנוחה ולנחלה. העולם זקוק לאנשים כמוכם כי רק כך נרוויח את אלה שעשו זאת בגדול. רק כך נפגוש אנשי מקצוע שנהנים מעבודתם ונותנים לנו את מה שכבר שכחנו שאנו יכולים לקבל.

כך אנו מקבלים שיר טוב, גינה יפה, כיתה שנהנית ללמוד, מנהיג צנוע, אוכל טעים, טכנולוגיה מתקדמת.

לאנשי הקבוצה השלישית אני אומרת: תודה !

תודה על היצירה שלכם, תודה שאתם מעוררים השראה בחיבור לעשייה, תודה שאתם שם להוות לנו דוגמא. תודה על הנתינה שלכם, המסירות והאמונה.

אני מקווה, ועוד רבים כמוני שנתראה במפגש הקבוצתי שלכם.

שבת שלום.

ציטוט השבוע:

"מציאת ייעודכם בחיים פירושה לגלות את ההצטלבות שבין השמחה עמוק בלבבכם ובין הרעב העצום בעולם. "

 - פרדריק בוכנר (תיאולוג נוצרי )