'מרגישה תקועה כבר שנים אבל לא באמת יודעת מה אני רוצה לעשות'

'לא רואים אותי. מרגישה שקופה'

'כבר שנים לא ישנה טוב בלילות. לפעמים יש לי סיוטים'

'מאז שאני זוכרת את עצמי אני באכילה רגשית'

'ממש לא כיף לי לקום בבוקר'

'מכריחה את עצמי לתפקד אבל בפנים מרגישה מדוכאת. ככה כבר שנים'.

'הכאב הנפשי הזה כבר שנים הולך איתי. לא מרפה'

ככה זה נשמע בקליניקה. הן באות לטפל לכאורה בבעייה ספציפית, ואז כשביחד אנחנו מסתכלות על כל מה שקורה בחיים שלהן, על סימפטומים נפשיים, על סימפטומים פיזיים, על תקיעויות, על אמונות, על דפוסים - מתגלה תמונה קלינית הרבה יותר רחבה וגדולה מ 'רק בעייה ספציפית'.

'בכלל לא קישרתי בין כל הדברים האלה'

'חיה ככה כבר שנים. זה הנורמלי שלי'.

ואז אנחנו מגיעות לעבר. ושם מסתתר לו כאב גדול.

ככה זה נראה, כשפצעי ילדות מהעבר מנהלים את ההווה, ואף אחד לא לימד אותנו בבית ספר לאבחן את זה לבד.

פצעי ילדות הם טראומות. טראומות שהגוף זוכר, ועד שלא יהיה שם ריפוי של ממש, זה יתבטא בהווה במגוון של סימפטומים פיזיים, נפשיים,אמונות מגבילות, דפוסי התנהגות מעכבים ועוד..

אז מה עושים?

מרפאים את השורש הטראומטי, בונים בית פנימי יציב ואז אפשר לצאת, צעד צעד, לדרך חדשה....