"זה מה שהמסכה עושה: מה שאתה הכי פוחד לאבד, אתה מאבד מיד - 

ההגנות הרגילות שלך, ההבעות הרגילות שלך, הפנים הרגילים שאתה מסתיר; 

ועכשיו כשאתה מוסתר במאת האחוזים, כיוון שאתה יודע שהאדם שמסתכל עליך לא חושב שזה אתה,

אתה יכול לצאת מהקליפה שלך."

(במאי התיאטרון והקולנוע פיטר ברוק)

פורים נותן גם לנו, המבוגרים, לגיטימציה להתחפש. ולמה אנחנו כל כך אוהבים את זה? כי המסכה שאנחנו עוטים מאפשרת לנו דווקא להסיר את המכסה שלנו ולהיות אנחנו עצמנו, להשתטות בלי חשבון ובלי לחשוש מה יגידו עלינו. כשאנחנו מתחפשים יש כיסוי חיצוני ששומר עלינו ומאפשר לנו להיחשף. ככה זה בפורים- "ונהפוך הוא"... 

מה כל כך מיוחד במסכה?

קארל גוסטב יונג מכנה את הדימוי החיצוני של האדם בשם "מסכת הנפש"- זוהי ה"חזית" הייצוגית שהאדם מפנה כלפי החברה, ובלטינית: פרסונה (Persona). שחקן העומד על הבמה משתמש במסכה כדי להציג צדדים שונים של התנהגות ואישיות. גם האדם הרגיל, שאיננו על במה, עוטה על עצמו את ה"מסכה" שאותה הוא מציג כלפי חוץ, וכך הוא יכול להציג חזית שמתאימה לסדר החברתי המקובל, ויחד עם זאת להסתיר ע"י ה"מסכה" צדדים אחרים שלו, שאותם אפשר לחשוף בפני אנשים קרובים במיוחד. המסכה מאפשרת לנו לחיות בחברה מבלי להיחשף באופן מוחלט. 

כמובן, צריכה להיות התאמה בין ה"חזית" הייצוגית שלנו ל"אני" הפנימי. במקרים בהם קיים פער גדול מאוד ביניהם, ה"אני" עלול להימחק לחלוטין. זהו מצב שאיננו בריא מבחינה נפשית. כפי ששחקן עוטה את המסכה כשהוא על הבמה, ומסיר אותה לאחר מכן, כך גם האדם חייב לדעת מתי לעטות את המסכה ומתי להסירה, ולפתח "עצמי" אמיתי ואישיות שאינה נשענת רק על הפרסונה.

בואו נחזור לרגע אלינו:

חשבתם שתמיד יהודים נהגו להתחפש בפורים? זהו, שלא. חז"ל לא דיברו על התחפשות, ובכלל- הפעם הראשונה שאנחנו שומעים בה על התחפשות בפורים היא במאה ה-13. כן, מנהגים משתנים, ומה שנראה היום כאילו היה כך מאז ומעולם מתגלה כמנהג די חדש. 

תחילתו של הנוהג להתחפש בפורים היתה באירופה. משערים שהמנהג התחיל ביהדות איטליה, בהשפעת הקרנבלים הססגוניים שהיו נהוגים בה בתקופת הרנסאנס, או אצל יהודי גרמניה, בהשפעת חגיגות ה"פאסטנאכט" הנוצריות.

אגב, הקרנבלים בוונציה ובברזיל, הפאסטנאכט בגרמניה והמרדי גרא בניו אורלינס, כולם קשורים זה בזה. היום ברוב המקומות הם נחגגים כחגיגות חילוניות, אך המקור שלהם הוא נוצרי: ארבעים יום לפני חג הפסחא נהוג להתנזר מבשר (Carne, זו גם הסיבה לשם "קרנבל") ומהנאות גופניות. אז לפני שמתחילים להתענות יש לחגוג... זו הסיבה, אם תהיתם, לכך שכל הקרנבלים האלה מתקיימים באותה תקופה. 

כך או כך, יש כאן בבירור השפעה בין תרבויות. למה שרק לנוצרים יהיה? גם אנחנו רוצים לשמוח ולהשתולל!

ועוד נקודה: מקורות יהודיים מימי הביניים מספרים שהתחפושות הראשונות היו גברים שלבשו בגדי נשים ונשים שלבשו בגדי גברים. ההלכה האורתודוכסית אוסרת על לבישת בגדי המין השני, אבל בפורים זה מותר. כך פורים מאפשר לגברים לבטא את הצדדים הנשיים שלהם, ולנשים לבטא את הצדדים הגבריים שלהן, באופן לגיטימי. 

ולסיום, משהו על הפער בין המסכה לבין מה שהיא מסתירה, בשיר של אגי משעול:

הטווס / אגי משעול

תראו איך הוא פוסע, היהיר המרהיב הזה

שהעדיף את היפי על פני המעוף

איך הוא מתקרב לאט

במיטב כזבו,

זנבו הפרוש מאושש ומרטיט

את מניפת העינים

ומאה רקדניות פלמנקו מתגרות פתאם מקפליה

בעיני מאנדלה סגלות.

מתוך כל הטורקיז

תראו איך הוא פוסע 

איך הוא נושא את כתרו,

זה שמעולם לא הפנה מבטו לחזות

במו יפיו

מתקרב עכשו אלינו

ראשו הקטן

נעוץ כאגודל במרכז הפרישה.

היהיר הזה שאינו אלא 

תרנגלת ממלאת ביבבה,

הסיטו מבטכם והקשיבו לקולו:

משהו ספק חתול ספק אח

מסגיר את הצער שבלב היפי,

את עוף החלין שמתחת לנוצות.