בפגישה לפני שבוע עם זוג נחמד עלתה בצורה מעניינת התקשורת הזוגית. השניים מאוד עסוקים, כל אחד בקריירה שלו וכמעט לא נפגשים, ומחליפים מיסרונים בכל מדיה אפשרית כמעט. עם הזמן כל אחד פיתח לעצמו עולם משלו והמרחק בניהם גדל. מה שהביא אותם להיפגש איתי, היא התובנה שלהם, כמעט יחד, שלא מתאים להם להמשיך לחיות כך יותר, ועם זאת בכלל הריחוק שנוצר, הם כבר לא בטוחים שהם מתאימים איש לרעהו. מאחר והם תיאמו איתי מראש והסכימו לתת לי פרטים אישיים, ערכתי מפות ראשוניות וראיתי שברמת האנרגיה והיכולות הם מתאימים, לכן גם שרדו עד היום. לאחר שלמדתי קצת עליהם ועל העיסוק שלהם, הבנתי שכל עולמם עובר ביומנים. שם הם מסתכלים ומה שנרשם שם עושים. ביקשתי לבדוק איך אפשר לקבוע מספר פגישות שבועיות ברצף, ולהפתעתי כל אחד פתח יומן ושאל מתי. ביקשתי  כל יום שני ב16.00. ראיתי את שפת הגוף, לא נוח, לא מתאים, אבל...... הוא ביקש, וראה איזה פלא, היומנים התפנו. כאן הכנתי להם הפתעה. בקשתי שהפגישה תהיה בבית קפה מסויים על חוף הים, לשאלתי מדוע, הסברתי שזה קשור לסוג הטיפול.

והיום בשעה 16.00 נפגשנו על שפת הים, השניים נראו בהלם טוטאלי, ומייד שלחתי אותם לטיול קצר של 20 דקות לאורך החוף, למזלי, לא ירד גשם, והיה נעים. אם הייתי יכול הייתי מצלם, אבל צנעת הפרט,,,, כעבור חצי שעה!! חוזרים השניים, יד ביד מחייכים מפה לאוזן. כל מילה הייתה מיותרת. הזמנו קפה והם מייד התחילו לדבר. כמובן לא אפרט על מה, רק המסר היה ברור, הפסדנו הרבה, מבקשים שכרגע להתחלה, תחת ה"שם איל" נמשיך להיפגש.

כלומר, כרגע הם צריכים טריגר חיצוני כדי לקבוע לעצמם זמן איכות וזה בסדר ולו רק כדי להבין זאת.

הסיפור הזה נועד לשקף את מירוץ החיים של רובנו היום בעולם המודרני. ועדיין הריצה הזו לוקחת מאתנו את הבסיס האמיתי לחיים, היחד, הזוגיות, המשפחה. כמו בכל דבר בחיינו, הפורפורציה היא חלק חשוב בתכנון החיים.  רכוש, הצלחה הם חשובים בשכות עצמם, ועם זאת, אם אין לנו אם מי לחלוק זאת, הרי זה מוציא את רוב הכייף.

פתחו עכשיו יומנים וקבעו עם בני הזוג זמן לקפה, טיול על שפת הים או בשביל בהרים. העיקר, תפנו לכם זמן להיות יחד בלי ניידים, בלי ילדים ובלי חברים וקורובים אחרים.  בהצלחה

לאתר שלי - אמון בקשר