חלפה לה שנה. שנה מאותה נפילה. "סתם" נפילה לא ממוזלת במדרגות בייתי. הבית שלי - המקום בו אני אמורה להיות מוגנת. אני חשה שמשהו לא בסדר, הרגל לא מונחת טוב על המדרגה, נאחזת במעקה, מנסה למנוע. מבינה שלא אוכל למנוע. ובוחרת לסובב את הגוף כדי לא ליפול על הפנים.

כואב ? לא לא כואב בהתחלה. הרגל, הקסול ליתר דיוק נראה מוזר כל כך. אף פעם לא ראיתי את הקרסול במנח (מילה של פיזיוטרפיסטים) כזה. הוא נראה כאילו הפך להיות כף יד מבחינת גמישות. השעה הייתה יום שישי בצהריים, כך שהמשפחה שלי - הילדים, הבעל היו כולם בבית. אני יושבת על הרצפה, חיוורת והילדים מסביבי. מנסה לשמור על פאסון. בעלי הולך להזמין אמבולנס. "אמבולנס?!, מה פתאום". "טוב". הוא עונה לי "אז תקומי". אני מבינה שזה בלתי אפשרי.

מגיעים ל"מאיר". הוא נוסע אחריי. כמה פמפרים יש בין הוד השרון ומאיר ? האמת, לא יודעת הפסקתי לספור בערך במאה. אבל, הם כואבים. כואבים מאוד אפילו. מרימים אותי באלונקה. כמו כל הנשים, אני חושבת על המשקל שלי. מוזר איך המוח שלנו מתפקד ברגעים כאלו. גם בחדר הניתוח אני שומעת שהמנתח שם את שלמה ארצי. אני שקראתי לביתי "שיר", על שם השיר שלו מציעה ברוח ספורטיבית: "אולי תשימו לי רק אפידורל כדי שאהנה מהמוסיקה ?!". לפחות אצחיק אותם, אני חושבת לעצמי אחרי שדפקתי להם את השבת.

בהתחלה מגבסים לי את הרגל, אחרי זריקה. יש הקלה קלה ואני חושבת שאצא מזה רק בגבס. כמה תמים מצידי. אחרי שעושים לי צילום ריאות. איך לא הבנתי בעצמי ? הדחקה ? אולי. אחלה מנגון זה ההדחקה הזאת. לפעמים מומלץ להשתמש בה.

אתם בטח יודעים שמחכים המון המון המון זמן בבתי חולים. בעלי, שיחיה מתפקד גם כסניטר. לוקח, מחזיר, מנסה שוב ושוב לקרוא לאחות, לרופא וכולי. אלא שגם אם הוא לוקח לרנטגן. אנחנו נתקעים שם, כי כדי לחזור צריך כרטיס עובד של "מאיר" הכרטיס שלו של אלביט לא עובר שם.

רוצים לנתח אותי. כמה מוזר. אותי?! שבזמן שילדתי אפידורל לא נכנס לגוף שלי. מה פתאום ניתוח. באמת זה מה שצריך? אני בוכה, חסרת אונים ומבולבלת. בעלי מנסה לעזור ובכל זאת. באמת? ניתוח? אתם בטוחים ? אני חושבת על אריאל. אריאל שאת דעתו, אני מאוד מכבדת. בכל זאת יום שישי בצהריים. מה אתקשר אליו עכשיו ? בתוך כל הבלבול הזה והתובנה שינתחו אותי רק למחרת, אני מחליטה לגייס את האומץ שעוד נשאר לי ומצלצת אליו. אז לא ידעתי כמה יעזור לי בשיקום שאח"כ. "כן". הוא אומר "לכי (פועל מוזר לשימוש כרגע, לא?). על זה ובהצלחה".

מנתחים אותי רק למחרת ויום אח"כ משחררים הביתה. זהו יומיים בבית חולים, פלטינה בשלושה מקומות בקרסול (שלושה כיווני אוויר). והביתה. החיים השתנו. מאוד השתנו. בהתחלה, פוחדת להיות לבד. מוזר לא ? אח"כ, פוחדת לקום ולהתהלך בבית. אח"כ אפחד גם לנהוג.

אני מרותקת למיטה. פורים. הילדים שלי - שתמיד, איפרתי, צילמתי, אפיתי אוזני המן. פתאום כולם מסתדרים בלעדיי. בימים הראשונים הם נשארים איתי. מחבקים, שומרים, מקיפים אותי. כמה אוהבים אותי. האם זאת הייתה המטרה של הנפילה הזאת להבין שאוהבים אותי ?

"לפחת התחפשת לפצועה". החברים שלי שמכירים את חוש ההומור שלי צוחקים איתי. בניקן "פלטינום" זאת דרגה מאוד גבוהה. "נו, אז אני כבר פלטינום!" אני גם צוחקת איתם. מוקפת בכל כך הרבה אהבה. אחת מכינה לי סלט פירות, האחרת שולחת אנרגיות מרחוק וטלפונים והודעות. והצעות החל מלבשל, וכלה בלנקות לי את הבית, ואלו מוצרים יכולים לעזור לי.

אני נכנסת לחודש וחצי של... של שקט, אבל, של כאבים, של מחשבות, וגם של הצפה של פחדים, של חוסר אונים ושלווה מוזרה שאין ביכולתי כרגע, לשנות דבר. רואה המון טלוויזיה. גם שטויות, אבל גם "המרדף לאושר" ו"יומני החופש". קוראת גם לאישה וגם "מלכים ג'", ו"אם היה אומרים לך". מחשבות מחשבות מחשבות.

ומה היום אני יודעת ? מה אני מבינה? אני יודעת שאני יכולה. אני יודעת שאוהבים אותי. אני יודעת שיש אנשים שיעזרו לי אם אבקש. האם אני יודעת לבקש ? האמת - לא בטוח. אני יודעת יותר היום על כאב. מבינה שיש כאבים שהם פשוט שם. ולא תמיד, אופטלגין, מוצרי ניקן ואפילו דמעות, עוזרים להעביר אותם. הם עוברים בסופו של דבר. אבל, יש כמה דקות/שעות שהם שם.

עברה עליי שנה לא פשוטה מאותה נפילה. שנה של עליות ושל ירידות. גם ירידות במדרגות, שזה אחד הפחדים שהתמודדתי איתו שוב השנה. לרדת במדרגות. אריאל ואני שוב ושוב במדרגות ליד הדולפינריום בתל אביב. כשהוא מזמזם את המנגינה מ"רוקי". ובאופן מפתיע ולא מתוכנן באמת הגעתי למדרגות הללו בארה"ב בספריה בוושינגטון. ויש לי משם אפילו תמונה שלי יורדת במדרגות. מזל שלא הייתי המטורפת היחידה, הרבה אנשים יורדים ועולים במדרגות הללו.

היו מטרות שהצבתי לעצמי בשנה הזאת והגעתי אליהן, כמו אירובי מדרגה בראש השנה (הרופא חשב שנטרפה עליי דעתי, כשסיפרתי לו, באפריל שנה שעברה, אחרי שהוריד לי את הגבס שבספטמבר אעשה אירובי מדרגה). היו גם מטרות שלא הוגשמו. ששתי הרגליים תרגשנה אותו דבר. לא הוגשם. עדיין יכולה להגיד לכם אם מחר ירד גשם.

ומה זה אומר על מטרות? בעצם שום דבר. את המטרה הרי לא אשנה רק התאריך ישתנה. ואולי זה הדבר הכי חשוב שלמדתי ? אני לא יודעת. אולי אני עדיין לומדת.

העיקר זה לשמור על מה שקיים. השיקום גם בבית לווינשטיין הראה לי זאת. ואני לא חושבת שזה מנחם שיש אנשים שמצבם גרוע משלי, אלא שזה נותן קצת פרופציות.

ונישמרתם לנפשותיכם, והיזרהו במדרות!

קרן