לפני כשבועיים התבקשתי לתת טיפ כלכלי לקבוצת עסקים יוצרים עסקים אליה אני משתייך, הקבוצה החיפאית "הבית להצלחה עסקית" (וממליץ לעצמאיים שבינינו להגיע למפגש ניסיון).
הכנתי את עצמי מראש, והטיפ שלי התחיל בשאלה:
"את מי מעניין לדעת כיצד הופכים 500 ₪ ל־100,000 ₪?"
השתררה דממה באולם שהיה מלא בחברי הקבוצה ובאורחים.
לרגע הפסקתי לנשום.
מה עשיתי?
את אף אחד זה לא מעניין?
איך זה יכול להיות?
ואז נשמע קול:
"אותי זה מעניין".
אחריו הגיע עוד קול. ועוד אחד. ופתאום התחילו רחש ותזוזה באולם.
חזרתי לנשום והמשכתי.
הטיפ היה קצר וקולע. אנשים רצו עוד, אבל זה כבר לפוסט אחר.(אגב, למי שמעוניין לדעת איך, תכתבו לי כאן ואני מבטיח לענות).

ואז חשבתי על משהו. נניח שכבר יש לי 100,000 ₪ משמע יש לי יכולת כלכלית מסוימת. האם זה אומר שאני יכול להרשות לעצמי לקנות רכב ב־100,000 ₪?
טכנית – כן.
אבל אולי זו בכלל לא השאלה הנכונה, אולי השאלה היא:
מה אני רוצה לעשות עם הכסף שיש לי?
פה, מבחינתי, נמצא ההבדל בין יכולת כלכלית לבין החלטה כלכלית.
וזה נכון גם אם אין לנו 100,000 ₪.
יכול להיות שיש לי יכולת לרכוש רכב חדש.
אבל אולי אני מעדיף לשפץ את הבית.
יכול להיות שאני יכול לצאת לחופשה יקרה בחו"ל עם הילדים.
אבל אולי אעדיף חופשה קצת יותר צנועה ואת היתרה אשמור למטרה אחרת.
ואולי דווקא אחליט , כן, אני רוצה את החופשה הגדולה הזאת.
גם זו החלטה מצוינת.

בסופו של דבר, אנחנו מקבלים החלטות כל הזמן ולא תמיד קיימת "ההחלטה הכלכלית הנכונה". יש את ההחלטה שנכונה לנו, באותו רגע, בהתאם לנסיבות, למטרות, לסדרי העדיפויות ולחיים עצמם ומה שהיה נכון לנו אתמול, לא בהכרח נכון לנו היום.
בפעם הבאה שאנחנו אומרים:
"אני יכול להרשות לעצמי"
כדאי לעצור לרגע ולהוסיף עוד שאלה:
"אבל האם זה מה שאני רוצה לעשות עם הכסף שלי?" כי יכולת כלכלית נותנת לנו אפשרויות ואילו ההחלטה כלכלית היא הבחירה מה לעשות איתן.

מועדים לשמחה