יעל נישאה בשנות העשרים המוקדמות, ילדה בן ובת, וביססה קריירה מצליחה כמנהלת בכירה. כמו נשים רבות , היא הפכה מבלי שתשים לב  לוורקוהולית טיפוסית, שחוזרת הביתה מאוחר, עייפה ומרוקנת ולא מרוצה. אפילו לא ידעה לשים את האצבע , על מה שמפריע לה, או איך ומתי זה קרה.

על פניו, הכול נראה אידיאלי: משפחה נורמטיבית, ילדים במסגרות והעשרה עם כל החוגים, השיעורים הפרטיים והחופשות לחו"ל. אך בתוך הבית, התקשורת הלכה ודעכה ,משהו בחיות הפנימית ובהתרגשות המשפחתית כבה.
התחושה של ריקנות גברה, ויעל עבדה על אוטומט, מונעת מעצמה לחוש באמת. הגיע שלב שכבר לא יכלה להדחיק. לא יכלה לברוח מעצמה.

יעל פנתה אלי:

היא דיברה על הקושי שלה לחוות רגשות, ועל הריקנות שמלווה אותה מזה זמן רב.

כך תארה זאת: "אני לא מסוגלת להתרגש מדבר, לא מצליחה לצחוק, להרגיש שמחה, כעס או עצב .משהו בלב שלי קפא, נעשה אטום, כך תארה את הרגשתה. שאלה אותי : "האם זה יחזור אלי אי פעם , התחושות שבלב?"

כך התחלנו לעבור דרך החוויה הרגשית ולהתבונן פנימה.

כילדה, יעל זוכרת את עצמה מתבוננת מהצד על משפחתה. זוכרת שאמא הייתה  נגישה לכולם, דואגת לצרכי הבית , לכל המשפחה, שמה את עצמה אחרונה בסדר העדיפויות.

 מעולם לא שמעה ממנה על חלומות או שאיפות, לא זוכרת שהיו לה חברות לא שתפה אותם בחוויות. אימה תמיד חייכה, גם כשנשאה עייפות עמוקה. לממרות שהייתה נגישה משהו בה היה מרוחק.
אישה חכמה ומוכשרת שהקדישה את כל כולה למשפחה, לא השאירה דבר לעצמה. אביה ראה את אימה כמובנת מאליה, כאילו הייתה שקופה בעיניו.

כילדה, יעל זוכרת שהבטיחה לעצמה דבר אחד: שהיא לעולם לא תהיה כמוה!

יעל עשתה כל שביכולתה כדי להיות עצמאית כלכלית. פיתחה  את עצמה בעבודה, התקדמה מהר יחסית במדרג התפקידים בחברה , עד לניהול המחלקה בה עבדה. דאגה להיות מאד חיונית ונדרשת עבדה שעות ארוכות כדי להבטיח שלא תהיה זמינה – לא לבעלה, ולא לילדיה. מה שהעניק לה סיפוק עצמי לתקופה מסוימת. ברחה ממשהו שלא ידעה עליו, שלא יכלה להתמודד איתו.
אך עם הזמן, היא הבינה שמשהו חסר, שמשהו השתבש.

למרות הבחירה בדרך שונה לחלוטין, ממה שראתה בבית. היא מצאה את עצמה באותו מקום כמו אימה – עייפה, לא מתלוננת, מרוקנת ועצובה.
כמו אימה, יעל נתנה לילדיה את כל מה שהם היו צריכים מבחינה חומרית, אך לצרכים הרגשיים – שלה ושלהם – לא מצאה מקום.
היא פשוט לא הכירה את "שפת הרגש". לא ידעה איך זה לתת לעצמה לחוות רגש.

החזרה הלא מודעת לדפוסים מהעבר
כאשר אנחנו משחזרים דפוסים מהעבר, לעיתים נדמה לנו שאנחנו "פותרים את הבעיה" כשאנחנו בוחרים קצה מנוגד. אך למעשה, אנחנו פשוט חוזרים אל אותו הלופ – רק בצורה אחרת.
יעל הרגישה שאימה לא נתנה מקום לרגשותיה. זה היה קוד התנהגותי שלא דובר עליו, ושיעל העתיקה באופן לא מודע.
למרות שהיא עצמה פעלה בצורה שונה, התוצאה הייתה דומה: היא לא הייתה נגישה לילדיה מבחינה רגשית – בדיוק כפי שאימה לא הייתה נגישה אליה.

מסע ההתבוננות והשחרור
חוויות ילדותינו מעצבות אותנו, ומשפיעות עלינו מתוך תת-המודע, אנחנו עושים בחירות לא מודעות.
כאשר אנחנו מעיזים להתבונן בהן, לתת לעצמנו  לחוות  ולחוש את שלל הרגשות שהן מעוררים  בנו – אנחנו יכולים להשתחרר , משהו חדש מתחיל לפעום בלב, החיבור העצמי נוצר, ואיתו ההזדהות וההתרגשות מחוויות החיים. הלב מתחיל לחוות רגשות , הופך אותם לכוח המניע לפעולה, ואיתו הבחירות נעשות תואמות יותר למי שאנחנו באמת. כאן הגילוי העצמי מתרחש, ואיתו תחושת המלאות, ותחושת המשמעות שמתפתחת יותר ויותר.

  רגשות לא מעובדים הם כמו אנרגיה כלואה, המנהלת אותנו כבוגרים. הדרך לשחרר אותם, היא דרך המערכת הרגשית.
אם נרשה לעצמנו להרגיש, נוכל לגלות את השיעורים שהחוויות האלה באו ללמד אותנו לחבור לכוחות הנפש שלנו, ולגלות כיצד הם מצמיחים אותנו.
זוהי הדרך אל החירות הפנימית: החוויות שלנו הופכות לחוזקות, ואנחנו מגלים חיבור עמוק יותר לעצמנו, ההערכה העצמית גדלה , ואיתה האהבה העצמית.

השינוי של יעל  איך יעל היום?
כיום, היא עובדת פחות, מנהלת את הזמן באיזון, ומקדישה תשומת לב לעצמה ולמשפחתה .כבר לא בורחת מלהרגיש אלא בוחרת לחוות חוויות, אפילו מוצאת זמן לחברים ולתחביבים.
מערכת היחסים עם ילדיה השתפרה, הזוגיות שלה קיבלה עומק חדש, ובעלה כך ספרה "התאהב בה מחדש". רואה בה שוב את הנערה שהכיר  ושחיזר אחריה, חוזרת לחיים.

הרגש הוא סימולטור
הרגשות שלנו הם המצפן שלנו. הם מראים לנו את הדרך לחוות חיים מלאים ומאוזנים יותר.

הרגש  הוא מחוון

הרגש הוא ווקטור להצלחה!