אנחנו חשדניים לגבי שינויים
כי שינויים מפחידים אותנו עד מוות
גם אם מראים לנו מקצה המנהרה את האור
החשש מהשינוי באופן פרדוקסאלי יכול לעכב להאריך את הדרך שנועדנו  לעשותה  מלכתחילה.

מכאן תצמח דרך חדשה
שבה אנחנו נוכל לבחור
 האם לצמוח או לחזור על המסלול המוכר והידוע
דווקא מאותה הצומת אשר מראה לנו את האפשרות לשינוי
אך מראה לנו את הקצה
רק את הקצה!!!

אנחנו לא מסתפקים בקצה
מבקשים לראות את כל התמונה
אך התמונה תתהבר צעד צעד יחד עם הבחירה לצעוד במסלול החדש שנפתח לנו

ולעומת זאת בצידה האחר של הצומת עומדת 
הדרך הישנה עם כל אותן תלאות שעברנו 
האם נרצה לשחזר אותה?

או שמא נוכל להשתמש בכלים חדשים כשנקח
עם כל התנסות שנחווה עם כל ההזדמנויות החדשות הנקרות לנו בדרך לצורך צמיחה 

ממש כמו הטבע בעונה הזאת שאינו מביט מסביב
כדי לקבל החלטה האם לצמוח ולפרוח ?!בחורף כשהכל סגרירי

הוא מביט עמוק בפנים לתוך הייעוד שלו
שכן נועד הוא לפרוח ולהפריח את השממה ולצבוע את העולם בצמיחה מרהיבה זהו תפקידו זהו ייעודו
להשביע לבשם להאיר
בשלל צבעים מרהיבים

הוא מתחבר לכוח הצמיחה שקיים עמוק בתוכו משתמש בכל יסודות הבריאה לצמוח

כך האדם
כך העץ בט"ו בשבט מתחבר לכוחות הבריאה
יונק מהאדמה מתחבר לשורש החיים
מניב פירות ונותן צל

אנחנו חשדניים לגבי שינויים
האם נסכים להביט עמוק בפנים למה שרוצה לצמוח מתוכינו
 ולא נשמע לקולות המסכלים
כמו אותה הצפרדע החרשת שפרצה את תקרת הזכוכית
שלא הקשיבה לקולות
שאמרו לה את לא תצליחי
היא הפכה אותם לקולות עידוד
כך פרצה את הגבול

אני תוהה מה יכול לקרות לנו
אם נמיר את הקולות הללו
המפחידחם בתוכינו
לדחף
לאסוף כוחות למקד ולדחוק בכל הכוח
אם כך,
 החשדנות היא תוצר של חוסר אמונה בעצמנו
היא תוצר שבודק את הדרך על פי הכלים והכללים שהכרנו עד כה 
אין אפשרות ליצור חדש עד שלא נסכים לרוקן את מה שידענו עד כה
מה אם נאמר לכם שנוצרו כללים חדשים
מה אם נאמר לכם שאפשר אחרת
האם ניתן לסקרנות להוביל אותנו?!
או שמא נבחר במוכר ובידוע
ונתנחם על הצמצום כך נשתיק את הקולות כמו אותן צפרדעים שנשארו באותה הקופסא
ולא חצו את השביל
כמו הסיפור של הפיל עם אותה יתד
מאז שהכיר מיום היוולדו.

הפחד משינויים
לעיתים מסתיר בתוכו
פחד מהטוב הפחד שאנחנו לא ראויים לטוב
הפחד לקבל את הטוב נעוץ עמוק בתוכינו
אם זה בתוכינו זה מעודד
זה אומר שזה בידינו לשנותו

האם נסכים להפוך את הפחד
לדחף?