18 וחצי שנים של אמהות ועדיין כל יום אני לומדת ומגלה דברים חדשים.

 מהרגע שנולד בני, במקביל ללמידה על טיפול, האכלה, לבוש ומנשא מתאים, שאלתי את עצמי, קראתי ולמדתי מהם צרכיו הבסיסיים וכיצד יש למלא אותם – לכמה מגע וחום הוא זקוק, מהי התגובה הנכונה לבכי או אי נוחות, מתי המענה לצורך אינו חייב להיות מיידי וכדאי לאפשר לפעוט צעדים ראשונים בלימוד דחיית סיפוקים, ובעיקר – איך אגדל אותו להיות בעל דימוי עצמי טוב ואיתן ובה בעת אדם אנושי, מתחשב, רגיש, טוב לב וחברותי.

הושפעתי מאד מהספר "עקרון הרצף" שטען כי הידע על גידול ילדים עובר בין הדורות באופן שדומה למעבר הגנים ומצוי אצלנו באינסטינקטים ובתחושת הבטן, אך הדור שלנו איבד בחלקו את היכולת להקשיב ל"בטן". כדברי מחברת הספר, ג'ין לידלוף, מגע גופני הוא אחד הצרכים האנושיים (ולא רק) הבסיסיים ביותר, וכאשר ילד רך אינו מקבל מענה לצורך זה, נוצרים דפוסים רגשיים והתנהגותיים בעייתיים. בנוסף לכך, הילדים שלנו נולדים גם הם עם הבנה וידע למה שנכון עבורם, כך שפיתוח כלים ויכולת להקשבה עמוקה להם ולעצמנו מספקים את רוב התשובות לדילמות הוריות.

כמי שגדלה בקיבוץ בלינה משותפת, הרחק מבית ההורים, לא חוויתי יחסים אינטנסיביים של הורה וילד, והייתי צריכה לגלות גם דברים שלרוב האנשים היו מוכרים, כמו הטיפול הגופני בילד (רחיצה, הלבשה, החלפת חיתול וגמילה, האכלה) וגם מערכת היחסים המורכבת יותר, כמו הצבת גבולות, קרבה מול נפרדות וכדומה. באין לי מודל, התחלתי להקשיב יותר לתחושות שלי בקשר לבני וככל שהקשבתי יותר גיליתי שאני יודעת הרבה יותר ממה שחשבתי.

ערב אחד התקשיתי מאד להשכיב את בני לישון. הוא היה בן שלוש וחצי ופתאום החל להתנגד לכל מה שנבנה בעמל רב ושהיה עד עתה מובן וברור, כמו כללי הבית וזמני השינה. הייתי קצת אובדת עצות כשהילד הממושמע והקשוב שלי הפך פתאום ל"דובי לא לא" עקשן. ניסיתי להבין מה הוא מנסה להגיד לי והגעתי למסקנה שמסיבה כלשהי עלה בו צורך לבדוק מחדש אם הגבולות שהנחתי עבורו עדיין קיימים וברורים. לפיכך, בערב שלמחרת התאמצתי להיות ברורה וחד משמעית הרבה יותר וראו זה פלא – הילד נשכב במיטה רגוע ושקט, ולפני שנרדם חיבק אותי ולחש באזני "תודה אמא". זה היה רגע מכונן שהבהיר לי עד כמה גבולות וכללים הם צורך עמוק ובסיסי, שכאשר נענה הוא מעניק רוגע, ביטחון, תחושת מוגנות ושייכות והבנה טובה של העולם שסביבנו. ההבנה הזאת נתנה לי את הכוחות להתמודד גם עם הצורך שלא להיענות לכל רצון ובקשה של בני כאשר נראו לי לא נכונים עבורו או לא תואמים את הערכים שהיה לי חשוב להעניק לו.

כך למדתי שגבולות וכללים יכולים להיות במקביל גם מגבילים וגם מאפשרים, נוקשים ומחבקים, מפריעים ותורמים, ממש כמונו ההורים שיכולים לפעמים לעצבן ולהפריע מנקודת הראות של הילדים, אך כאשר עומדים איתנים גם בבעיטות הכעס מבלי להתמוטט, מאפשרים להם לדעת שתמיד יוכלו להישען עליהם (עלינו) ולהיתמך כשיזדקקו ליציבות, ביטחון והגנה.

וככל שבני גדל ונעשה עצמאי יותר ויותר, הפך הקשר בינינו למרתק ומורכב יותר. הילד שהיה בהתחלה כמעט איבר מגופי הגדיל כל פעם את המרחק שבו רצה והעז ליצור ביני לבינו. גם הגבולות שהענקתי לו עוצבו מחדש וזזו בהתאם ליכולותיו שהשתנו. לקראת גיל ההתבגרות הפכו הגבולות הברורים ל"מרחבי פעולה" שתחמו עבורו את המותר והאסור באופן גמיש ומאפשר יותר, ובמקביל גיליתי שדווקא בגיל הזה, הצורך בכללים גדל ומחייב מאמץ גדול יותר ממני כהורה בעמידה בהם עבורו.

לכל אורך הדרך ליוותה אותי הדילמה עד כמה לשחרר אותו ולאפשר לו לטפח את עצמאותו, אל מול הצורך לשמור עליו ועל בטחונו ושלמותו מול הסכנות הגדלות. למעשה זהו האתגר הגדול ביותר בעיני בחוויית ההורות: עד כמה אנחנו מסוגלים לאפשר לילדים להתנסות, על אף האינסטינקט לגונן מסיכון, פגיעה או פציעה.

וחייבים להודות, זה לא רק הצורך ההורי לגונן: למרות שאנחנו יודעים שעם גדילתו של הילד, השינוי בקשר עמו הוא הכרחי ואף מבורך, יש לנו גם חשש, מודע או לא מודע, שהילד או הילדה שלנו לא יזדקקו לנו יותר. החשש מובן, אבל בפועל, כשהיחסים טובים, זה לא קורה: הם תמיד צריכים אותנו, גם אם בדרכים אחרות מבעבר. בכל מקרה, אנחנו מתמודדים עם פרדוקס: כשהילד פורש כנפיים ועף, סימן שההורה הצליח לגדל ילד עצמאי שיכול להסתדר בעולם הגדול. השמחה על כך מהולה בתחושה הבלתי-נמנעת שמדובר, במידת מה, בפרידה. זו פרידה מהיחסים כפי שהיו בשנות הילדות והנעורים; יחסים אלה הם המסד שעליו ייבנה השלב הבא של הקשר – בין ההורה לילדו שבגר.

בסוף השבוע הבטתי בבן שלי שחזר מהצבא, ליטפתי את לחיו, שזיפי זקן חיספסו אותה וחשבתי: "הוא כבר לא ילד, הוא איש". אני מביטה בו – בוגר, עצמאי, גבוה וחזק ומבינה שגם אם הוא עדיין זקוק לחום, לתמיכה ול"אוכל של אמא", עכשיו הוא צריך להרחיב את המרווח בינינו, להרגיש את הנפרדות שלו שצוברת עוצמה עם המעבר לצבא, לפרוס את הכנפיים שצמחו והתחזקו ולצאת לדרך שלו. ההבנה הזאת מעוררת בי רגשות מעורבים מאד של כאב ואושר.