גילה - בשנות השלושים לחייה, עובדת קהילה ורווחה. היא הגיעה לשחזור כדי לנסות להבין מדוע היא לא מצליחה להגיע אל מטופליה, מדוע היא שומרת על ריחוק מסויים מהם, דבר אשר פוגם ביכולת שלה כמטפלת. היא מתארת את היחסים כמסוייגים מצדם, והיא די בטוחה שהיא זו אשר פוחדת להיות יותר מעורבת.

"חלק מהאוכלוסייה הוא נוער בסיכון", היא מסבירה "לפעמים החבר'ה האלה מתעמתים אתי, ואני פשוט מתכנסת בתוך עצמי, בתוך ההגנות שלי ולא מצליחה להגיע אתם לשום מקום מועיל".

בשלב השיחה המקדימה שוחחה גילה על בעיה זו, שחזרה על עצמה כל חייה. מסתבר שמאז ומתמיד פחדה מעימותים או וויכוחים, אף שלא היו אלימים כלל ועיקר. הרבה פעמים העדיפה לשתוק מאשר להסביר את הצד שלה בעניינים שונים.

 כשהובלה גילה אל תוך המקום בו מאוכסנים הזכרונות הקדומים שלה, היא מצאה את עצמה בתוך בקתה קטנה, ככל הנראה באירופה.

לגבי התקופה: היא לא הייתה בטוחה אם מדובר ב- 1300 או 1400 לספירה.

היא תיארה גבר שמנמן בגיל העמידה שיושב בבקתה וקורא ספרים. היא הייתה מודעת לכך שבימיי הביניים לא הרבה ידעו לקרוא, ובטח שלא אנשים במעמדו הנחות, אולם לא היו אלה ספרים רגילים.

היא תיארה חיים מאוד בודדים, צנועים.

כשחזרנו אחורה בזמן אל ילדותה, היא ראתה את עצמה כילד שהיה מוכה כל הזמן ע"י אביו. הילד היה בורח אל השדות כדי שאביו לא ימצא אותו.

כשביקשתי מגילה להתקדם אל הנקודה הקריטית באותו גלגול, היא ראתה את עצמה כבחור צעיר בתוך קהל, שמביט בחבורת גברים התוקפת גבר מבוגר.

שאלתי אותה מי הגבר הזה ומה הקשר שלו אליה.

"זה המורה שלי. הוא לימד אותי על תרבות המזרח, אמונות לא נוצריות. האנשים האלה תוקפים אותו על האמונות שלו, על הדיעות שלו, הם רוצים להכריז עליו כמכשף".

שאלתי אותה למה היא לא התערבה לטובת המורה שלה.

"אני פוחדת שהם יפגעו בי גם" היא אמרה.

בהמשך היא תיארה כיצד הביט בה המורה באכזבה, וכיצד ברחה משם אל היער כדי שלא ימצאו אותה התוקפים.

כשהובלתי אותה אל רגע המוות באותו גלגול היא תיארה את התחושה שבה עזבה את חייה כ"פספוס, חיים לא שלמים. לא עשיתי מה שרציתי באמת".

כשעלתה והתחברה אל המדריך הרוחני שלה, ביקשתי ממנה למצוא קווי דמיון בין שתי תקופות החיים, אז ועכשיו.

"בשני הגלגולים אני פוחדת להתערב. פוחדת להיענש אם אני אביע את דעתי. פוחדת שיחשבו שאני שונה".

כעת הדרכתי את גילה לחזור אל נקודה בגלגול ההוא, שהייתה בוחרת בה בחירה אחרת.

היא חזרה אל אותה סצנה בה ראתה שמכים את המורה שלה. בתסריט החדש היא אזרה את כל כוחותיה (גם כאן היה לה קושי להתמודד וזה לקח כמה ניסיונות) ונכנסה לתוך הקהל. למרבה ההפתעה הם לא תקפו אותה אלא פילסו לה דרך בדרכה אל המורה. היא לקחה אותו משם והוציאה אותו מכלל סכנה. המורה הביט בה בגאווה ובהמשך הוסיף להדריך אותה על רזי דתות המזרח.

 כשהמשכנו את התסריט החדש ושאלתי אותה מה הלאה, מה קורה אתה בהמשך הגלגול, היא מתארת: "המשכתי להיות בקשר עם המורה ועם שאר התלמידים, לימדתי, ואחרי כמה שנים הכרתי מישהי, התחתנתי ונולדו לי ילדים".

ובהמשך הגלגול היא מתה בשיבה טובה בתחושה של סיפוק. של שלמות.

 גילה יצאה מתוך השחזור בתחושה מאוד שונה. היא הבינה ששום דבר רע לא יאונה לה אם היא תביע את דעתה בגלוי, אף אחד לא ירדוף אחריה כעת וגם אם כן, יש לה מספיק כוח כדי להדוף את כולם. היא רצתה להיות שלמה עם עצמה ועם האמונות שלה.

כעבור כמה ימים התקשרה גילה ודיווחה על שינוי שהחל להתרחש: היא נעשתה יותר מעורבת בעת הטיפול באנשים, יותר דעתנית ופחות מרוחקת וסגורה.

"לא היה לי סיכוי קודם עם בני הנוער, כי למעשה פחדתי מהתוקפנות שלהם" הסבירה "עכשיו אני מתייחסת אליהם כשווים, לא מהססת לשוחח אתם על כל דבר, מראה להם שהדלת תמיד פתוחה, והם התחילו לראות שאני הייתי תמיד לצדם".