אמירה, אשה נאה כבת שישים, באה לטיפול מאוד מודאגת. בתה, בחורה צעירה ומוצלחת מכל בחינה שהיא, לא מוצאת זוגיות.

"אני לא מבינה מה הבעיה", אמרה לי. "אביה ואני נשואים כמעט ארבעים שנה, יש לנו זוגיות טובה ולדעתי נתנו לה דוגמא טובה. היו לה שתי מערכות רציניות עם בחורים מקסימים, וברגע האחרון היא ביטלה את החתונה עם שניהם. היא הלכה לפסיכולוג במשך כמה שנים, היא מאוד מודעת לעצמה, ועדיין...תמיד לבד. את חושבת שאפשר לעזור לה?"

"היה עדיף שהיא עצמה תגיע לשחזור כדי למצוא את מקור הבעיה שלה", השבתי.

"היא גרה בחו"ל, לכן חשבתי שאולי אני אוכל לעזור מכאן".

"רק אם הייתן יחד בחיים קודמים והבעיה התחילה שם", אמרתי לה "יש סיכוי שנוכל לעזור דרכך. לאחר מכן יהיה עליך לדבר אתה ולהסביר לה את ההשלכות של מה שראית. יהיה לזה אפקט פחות חזק מאשר לטיפול שהיא עצמה הייתה עוברת, אבל עדיין, זה יעיר אצלה משהו בנשמה".

"שווה לנסות", החליטה אמירה ובתוך פחות מעשרים דקות חזרה באמצעות הרגרסיה אל החיים הקודמים שלה.

"אני נמצאת בכפר בהודו", תיארה "האזור מאוד עני, יש הרבה מחלות. בעלי מת גם הוא ממחלה. יש לנו ילדה".

"שימי לב אם את מזהה אותה כמו מישהו או מישהי מהחיים הנוכחיים שלך", ביקשתי.

"הילדה זו דנה, בתי מהיום", אמרה בדמעות.

על פי רוב אנחנו מאוד מתרגשים כשאנו רואים את הילדים שהיו לנו בגלגולים קודמים, גם אם הם לא מלווים אותנו בחיים האלה. כשמדובר בילדים שבחרו להיות עמנו גם הפעם, אנו מתרגשים כפליים.

היא ממשיכה לתאר את החיים שלהם בכפר, את הקושי, המחסור, את האהבה והמסירות בינה ובין בתה.

אנחנו קופצים קדימה בזמן, עד לרגע שהילדה כבת שש-עשרה. אמירה מתכווצת ומתחילה לרעוד.

"לוקחים אותה ממני. באו אנשים מרחוק, ראו את היופי שלה וחטפו אותה כדי לחתן אותה עם אחד הבנים במשפחה שלהם. אני רואה אותה בוכה כשלוקחים אותה ממני, לא היה לי מה לעשות, הייתי חלשה וענייה".

אמירה הוסיפה לבכות ולתאר את החיים שהיו לה אחרי שבתה נעלמה, חיים ריקניים, עצובים ומלאי געגוע. הן לא התראו יותר לעולם.

אני לוקחת את אמירה לרגע המוות שלה.

"מי נמצא אתך?", אני שואלת.

"אני לבד", היא מדווחת "אבל כמה שעות אחרי זה בתי מצליחה להגיע אלי. היא כנראה שמעה שאני גוססת וברחה או שכנעה את בעלה לבוא. אני שומעת אותה. היא צועקת ונשבעת שלעולם לא תלך ממני שוב. היא נודרת שהיא לא תתן לאף אחד לקרוע אותה ממני שוב".

מנקודת המוות אמירה יכולה לראות את הקשר בין אותו גלגול לחייה הנוכחיים.

"בתי כאן מנסה לשמור על ההבטחה שלה", היא אומרת "אני חייבת לשחרר אותה מזה".

אני מדריכה אותה לעבור יחד עם בתה תהליך בשם "המדורה", בו ניתן לדבר עם הדמויות המשמעותיות בחיינו ולומר את שעל לבנו.

בחסות המדורה האשה ההודית הזקנה מבקשת מבתה להתיר את הנדר. אני מבקשת מאמירה של היום להצטרף.

"הכאב של התקופה ההיא לא יחזור הפעם", היא מבטיחה לבתה "אז לא הייתה לנו שליטה על המאורעות אבל זה לא המקרה הפעם. אנחנו לא נתנתק בעקבות הנישואין שלך, אנחנו תמיד נהיה קרובות. להיפך, הכאב שלי הפעם הוא מלראות אותך לבד כל הזמן. את רואה? אני מאושרת ונשואה, ורק את מרגישה צורך לגונן עלי. אין שום צורך לגונן עלי, אני בסדר גמור".

אני מבקשת מהאנשים שחטפו את בתה בגלגול הקודם להצטרף למדורה.

מאוד חשוב לבצע תהליך של סליחה עם הנשמות שפגעו בנו, חלק מהן יכולות להתגלות דווקא כשייכות למשפחה הגרעינית שלנו (שמלווה אותנו מגלגול אחד לשני, כל פעם בתפקידים שונים שעוזרים לנו ללמוד – לעיתים בדרך הקשה).

היות והבת לא נמצאת אתנו כדי לסלוח, אני מבקשת מאמירה לבצע תהליך של הבנה וסליחה עם החוטפים. דבר זה יכול לעזור לשחרר את הבת, גם אם באופן עקיף, להשתחרר מהטראומה.

בדרך החוצה מהגלגול מקבלת אמירה מתנה מהמדריך שלה: מפתח.

"תשאלי אותו מה מסמל המפתח", אני מבקשת.

"הוא אומר שהמפתח לשחרר אותה מהנדר הוא בידי", היא עונה. "אני זו שאמורה להראות לה שהיא כבר לא צריכה להרגיש אשמה".

"מאוד חשוב שגם את לא תחושי אחריות יתר כעת", אני מסבירה לה "אמנם הנדר שלה קשור אליך, אבל לנשמות יש בחירה חופשית. את עשית כמיטב יכולתך כעת כדי לשחרר אותה ממנו. היתר, כבר תלוי בה".