בפרשה זו שתי תובנות הסבו את תשומת ליבי באופן מיוחד,

והן גם משלימות זו את זו.

האחת:

"וירד יהוה על הר סיני, אל ראש ההר, ויקרא יהוה למשה אל ראש ההר ויעל משה".

שימו לב ליופי הזה,

אלוהים יורד

ומשה עולה.

אלוהים ומשה נפגשים באמצע הדרך.

משה אינו לבד, יש לו פרטנר.

כמה זה טוב להבין ולדעת שאנחנו לא לבד.

כל שעלינו לעשות, זה את מיטב יכולתנו בשביל להגיע למעלה.

וכאשר אנחנו בתנועה מעלה, יש מי שיהיה עבורנו בתנועה מטה.

במקום בו אנחנו נעצרים מגיע כח גדול מאיתנו לקראתנו.

זוהי נקודת המפגש בה אנחנו ואלוהים הופכים להיות אחד.

הנקודה  השנייה:

"ויעמוד העם מרחוק ומשה ניגש אל הערפל אשר שם האלוהים"

אלוהים נמצא בתוך הערפל.

זה ההפך ממה שאנחנו נוטים לחשוב.

אנחנו רגילים לראות את אלוהים בדברים הטובים והמחייכים.

ופתאום אלוהים בתוך הערפל.

ומי רוצה להכנס אל הערפל?

הרי שם הדברים אינם ברורים, מעורפלים.

אך גם אם נרצה וגם אם לא , הערפל הינו חלק מחיינו.

ישנם רגעים בחיינו בהם הערפל שולט ושום דבר אינו ברור לנו יותר,

אנחנו מגששים באפלה, אנחנו בפחד ולא ממש יודעים לאן לפנות.

היופי בפרשה הזו היא ההבנה שגם שם בתוך הערפל הזה, במקום בו הדרך נעלמת לנו 

וכל מה שממוכר מרגיש ונראה אחרת, גם שם נמצא אלוהים

והוא שם בשביל לכוון אותנו ולהאיר לנו את המשך הדרך.

משה ניגש לערפל ללא היסוס, הוא מבין שבתוך הערפל הזה יש קול עבורו ויש אמת שמסתתרת.

משה הוא איש של הקשבה, על ידי הקשבה לקול האלוהי הוא הוציא את בני ישראל ממצרים.

משה צועד פנימה בשביל להקשיב לאלוהים, ולמרות שהדרך קשה הוא אינו מחפש דרך מילוט, או דרך קלה.

משה יודע שבדרכים הנסתרות הלא ברורות והמאתגרות ,

אם הלב פתוח ומלא באמונה

גם שם מחכה לו משהו.

ומשה מסכים לא לדעת, ולא להבין

הוא מסכים להתמסר.

ומתוך הלך הרוח המצוי בקרבו הוא שומע את הקול ורואה את הבלתי נשכח.

כאשר אנחנו נכנסים באמונה אל עבר הלא נודע,

בהתחלה הכל נראה מעורפל ומפחיד.

אך ככל שהאמונה גדלה, הספק קטן והערפל מתפוגג ואז התמונה מתבהרת.

ואו אז אנחנו נהנים מרגעי זיקוק עם תחושה עילאית 

שאנחנו לא לבד.

שבת שלום 

ענת.