השאלה הזו עולה לעיתים קרובות במסגרת האימונית והייתי רוצה להתחיל ולהתמקד במילה אחת משמעותית בשאלה הזו - חייבת.
התשובה לשאלה הזו, בין אם היא נוגעת למימד התעסוקתי ובין שהיא נוגעת בתחומים אחרים היא בד"כ לא. האבל האמת היא טיפה מורכבת יותר.
היא תלויה במצב הכלכלי המשפחתי, באלמנטים פרוצדורליים של מדינת היעד ובעוד היבטים נוספים. אז כדי לענות עליה בצורה המדויקת ביותר אני תמיד אמליץ למתאמנות שלי "לנקות את הרעש" או במילים אחרות לנסח את השאלה באופן אחר: בהיעדר אילוצים קריטיים ( ועל מה שהופך אילוץ לקריטי נרחיב בפוסט נפרד ) האם אני יכולה להחליט באופן מודע ומתווך שבשנה הראשונה (ואפשר גם השנייה והשלישית וכ"ו) אני מתמסרת לדברים אחרים שאינם קריירה ותעסוקה?
והתשובה היא תמיד תהיה כן, בהחלט. האם יכול להיות שאשנה את דעתי בהמשך? כן בהחלט ואז ניתן לפעול בהתאם. האם יש לכך מחירים? כן, בהחלט.
אבל אולי תג המחיר שלהם מקובל עלי.
אז למה כל כך קשה לנו לקבל את ההחלטה הזו באופן מודע?
להגיד בריש גלי : אני מקדישה את התקופה הקרובה לדברים אחרים שאינם עבודה על תצורותיה השונות.
לפעמים זה נובע מחשש להשאר מאחור מבחינת קריירה או תחושת אשמה שרק אדם אחר במסגרת המשפחתית יוצא למסגרת העבודה הקלאסית, לעיתים זה עלול לפגוש אותנו בשאלה המוכרת עם אדם חדש : אז מה את עושה? והרבה פעמים זה פשוט לא משהו שאנחנו מכירות מהחיים טרום הרילוקיישן.
אבל כמו בכל החלטה שאנחנו מחליטות בתהליך המרתק הזה של מעבר זמני או קבוע למדינה אחרת, אנחנו צריכות לשאול את עצמנו: מה תהיה הבחירה הכי אותנטית ומדויקת שתאפשר לנו להמשיך את המסע המשמעותי הזה.