יש לנו נטייה לחשוב שהאח הגדול יותר אמור תמיד לוותר לאחיו הקטן, כי הוא הרי בוגר יותר, אחראי יותר, מבין יותר...

זה אולי נראה נכון (למרות שלפעמים פערי הגיל ממש קטנים ביניהם, והגדול הוא לא ממש 'גדול'), אך האם זו ברירת המחדל? האם הוא תמיד אמור לוותר לאחיו? לנצח?

אז גם אם לכם ההורים זה נראה טבעי ונכון, וגם אם נדמה לכם ש"הגדול" מוותר ברצון ובקלות כשאתם מבקשים ממנו, יש להניח שלאורך זמן הוא יהיה ממורמר וירגיש מקופח ומתוסכל – כי אף אחד לא רוצה להיות תמיד זה שמוותר.

תנו להם לנסות להסתדר לבד.

לא נורא אם "הקטן" לא תמיד יקבל מיד מה שהוא רוצה, לא נורא אם גם הוא יחווה לפעמים תיסכול.

מצבי תיסכול מכינים את הילדים לחיים האמיתיים בחוץ.

הרי בגן, בבי"ס, בגינה, אצל חברים – לא תמיד כולם יוותרו לו.

בחיים האמיתיים יהיו מצבים בהם יצטרך דוקא הוא להיות זה שמוותר, בדיוק כמו שיהיו מצבים אחרים בהם הוא יצטרך לעמוד על שלו ולא לוותר.

אז עצרו רגע ותנו להם לנסות להסתדר ביניהם - כמו בחיים האמיתיים. תתפלאו איזה יצירתיים הם יכולים להיות, ואילו פתרונות הם מייצרים במצבים האלה.