ואוו, כבר ממש מאוחר, ומגיעה אלי מטופלת על הבוקר, אני צריכה ללכת לישון בקרוב...

כבר יותר משעה שאני אומרת לעצמי שוב ושוב את המנטרה הזו- "עזבי ת'מחשב.. לכי לישון..."

ואני לא יכולה, אני כמו מכורה... יושבת, כפופה, שורפות העיניים, המחשב לא יושב בגובה אידיאלי אז לא נוח לי ממש, חם לי ואני אפילו לא קמה להדליק את המזגן, כי אז אצטרך לסגור את החלון שממוקם שאחורי הספה... עייפה, אבל לא הולכת לישון - מחלה.

אז מה מחזיק אותי עירה? מה מניע אותי להמשיך למרות העייפות והטשטוש...

אני עוברת על השורות שכתבתי ואין לי תשובה ושוב עולה בי המחשבה- "אז באמת קומי ולכי לישון"...

אבל אני באמצע כתיבה, פעם ראשונה שאני רושמת בלוג, ואני קצת מתרגשת, רוצה שזה יהיה "מוצלח". מה מוצלח? אני מביעה את עצמי, כמעט מתוך חלום, לא מתוכנן וכמעט בלתי ערוך, מה מוצלח? זה אמיתי , זה מה שזה...

שוב עוברת בי המחשבה- "אז מה בעצם את אומרת? על מה את מדברת בכלל?" זאת שוב השיפוטיות שלי מתגנבת... אבל למה בעצם אני צריכה שיהיה לי "משהו להגיד"?  האם אני לא יכולה להביע את עצמי ללא מחשבה מקדימה רק לשם ההבעה? ולמה בכלל אנחנו מיחסים לאנשים חשיבות לפי מה שהם אומרים? האם אנשים עומדים לרוב מאחורי המילים שלהם או שאלו מילים ריקות? האם אני עומדת מאחורי המילה שלי? בעצם למה מאחורי המילה- האם אני המילה? שאלות קשות...

ומה עושים כשקשה? הולכים לישון... :)

לילה טוב

שינה עדינה ונטולת חלומות ומחשבות, שקט

מאיה