אתם מכירים את הרגע הזה שמישהו,בדרך כלל בעל ערך עבורנו מתבונן בנו במבט כזה שאנחנו יודעים כי אנו מחוקים,כי אנו חסרי ערך בעיניו כי באותו רגע שווים אנו כקליפת שום?

לפעמים כמה דקות אחרי המבוכה,הבושה,האשמה ,אנו עוצרים ושואלים את עצמנו:

מי הוא/היא ביכלל?

מה קרה פה הרגע? 

או גוררים איתנו את "חוסר הערך הזה" כול חיינו.

ישנם הרבה סיפורים פה בחדר העבודה שלי על רגעים כאלו של בושה,השפלה, שלימים יביאו את השינויי הגדול בחיים. אנו מכירים סיפורים על המורה שהעליב בפני כל הכיתה את התלמיד/ה שכתב בשגיאות כתיב, או שלא ידע את לוח הכפל והיום התלמיד/ה הזה הוא מרצה,סופר,מהנדס.

השבוע חוויתי אני רגע כזה בו קיבלתי תשובה מאחד ממכרי תשובה שבעצם אמרה -מי את ומה את מבינה. לקחתי אויר, נשמתי, התבוננתי באירוע ואחרי כמה שעות חשבתי לעצמי כי הבעיה המרכזית פה היא לא מה שנאמר , אלא המשקל הרב שהענקתי לאותו אדם.

מה שקרה לנו במוח באותו רגע זה חתימה חשמלית של זיכרון הבושה.רק בתהליך עבודה אנו יכולים לשחרר את המתח החשמלי שנוצר.

בושה,אשמה,אלו קצרים חשמליים שגורמים להפסקת חשמל במוח הקדמי שלנו ,שמאותו רגע אנחנו לא מסוגלים לחשוב באופן צלול ומספקים "חשמל" לחיווט שצועק -בושה,בושה,בושה.

.

אז בפעם הבאה שתרגישו מושפלים, פגועים אני ממליצה לכם לאמץ את שלושת הפעולות הרצ"ב:

1.זוזו פיזית ממקום בו התרחשב "העלבון".

2.תשאלו את עצמכם -מדוע לדעתכם אדם זה ראויי לכל כך הרבה יחס מאיתנו, מדוע אני מעריך אדם זה יותר ממני?

3.רק שני תהליכים אלו עוזרים לתיקון הקצר החשמלי.

באם אתם נשארים עסוקים בבושה,האשמה,העלבון כמה חודשים ואף שנים אתם מוזמנים להתקשר אלי

050-5236587 

זהרה לוין מטפלת בשיטת מוח אחד,ביופידבק,מתקשרת ומעבירה הרצאות