התקון השלישי :גבולות והפרדות

לאחר שהפנמתי את התקון בעניין שמירת הלשון, והבנתי את הצורך הבסיסי שלי לזמן איכות עם עצמי, ללא רגשות חרטה, עבדתי ועדיין עובדת בכל יום ויום על התקון החשוב הזה, שהוא המאפשר לחוש את החופש והחירות שלנו בדרך אל האושר.

אנחנו מתעוררים יום, יום עם 100% אנרגיה להתעסק בעניינו שלנו בלבד, אם בסוף היום אנחנו מרגישים עייפים או מותשים סמן שפספסנו, כל-כך פשוט, אבל נחוצה הפנמה.

כאשר אנחנו עסוקים בעניננו, אנחנו דואגים לעצמנו, אנחנו נמצאים פיזית ורוחנית במרחב שלנו, מתמקדים במה שקורה בתוכנו ולומדים מה הכי נכון וטוב בעבורנו. במצב האופטימלי הזה, אנחנו מקבלים את ההחלטות הטובות ביותר לעצמנו, עושים את הדברים שאנחנו אוהבים לעשות.

כאשר אנחנו עוסקים בענייניהם של אחרים, אנחנו נמצאים במרחב המחייה שלהם, אומרים להם בשקט או בקול רם, את דעתנו על איך החיים שלהם אמורים להיראות, או מה הם אמורים לעשות, להתנהג, או להגיב.

התקון הזה, לפחות לגבי, ברגע שנעשיתי מודעת להתעסקותי רק בשלי, המנגנון הטבעי שלי, אהב את זה, כלומר הדחף הזה עובד מעצמו משום שברגע שאנחנו מתחילים לראות ולהיות מודעים, הנטייה הטבעית שלנו היא להפסיק מיידית את ההתערבות, ההתעסקות ונתינת העצות, כלומר הנטייה הטבעית שלנו ברגע המודעות תהיה להניח להם להחליט בעצמם. כאשר אנחנו מתחילים להתעורר, אנחנו מתחילים להבין, שאיננו יודעים בדיוק מה טוב לנו, אז איל נדע מה טוב למשהו אחר?

מהיכן מתחיל ההרגל העתיק הזה? בחקירה שלי את עצמי, מצאתי שתחת תפיסת עולמי את מושג ה"אדם הטוב" היה עליי לעזור, לשמוע, ולייעץ לאנשים אחרים,  בניסיונותיי במשך שנים רבות ניסיתי לנחש מה עובר בראשם של ילדי, בעלי, הורי, אחיי וחבריי, ופשוט לנסות לעזור, הרגשתי עם השנים מרוקנת אנרגיטית, ומותשת רגשית. ידעתי בתוכי, שאני שוגה במתן עצות, אך לא היה לי את הכלי הנפלא הזה בהישג יד.

על מנת להבין יותר לעומק, מדוע איננו יכולים לדעת מה טוב ונכון עבור אדם אחר, אנסה להסביר זאת בעזרת תפיסת העולם של החוכמה הטוטקית הקדומה, כפי שמתאר אותה דון מיגל רואיס ב"ארבע הסכמות".

אנחנו חיים ב"חלום של הפלנטה" כלומר בתוך עולם שאינו מציאות, אלא עולם הכולל את כל חוקי החברה וכלליה, אמונותיה, הדתות שלה, התרבויות ואורחות החיים השונים שלה, הממשלות, בתי הספר, הארועים החברתיים ואפילו החופשות. אנחנו נולדים עם יכולתנו ללמוד איך לחלום, ובני האדם שחיו לפנינו מלמדים אותנו איך לחלום באותו האופן שבו החברה באותו מקום מלמדת. כלומר ההורים שלנו הם הראשונים שמלמדים אותנו, אחר כך המסגרות החינוכיות וכו'. כלומר למדנו בדרך זו מציאות שלמה, למדנו איך להתנהג בחברה, במה להאמין, ובמה לא להאמין, מה מקובל ומה לא מקובל, מהו טוב ומהו רע, מה יפה ומה מכוער, מה נכון ומה לא נכון. באותה הדרך למדנו את השפה ואת דרך התקשורת בעולם. הדרך היחידה לאחסן ידע ומידע היא בהסכמה, ברגע ההסכמה עם המידע אנחנו מאחסנים אותו, וככה נוצרת וצומחת אמונה, משמעות האמונה להאמין ללא תנאי.

אנחנו עוברים תהליך של אילוף ילדים מאמינים לכל מה שהמבוגרים אומרים. הם מסכימים איתם, מקבלים את דבריהם והאמונה שלהם כה חזקה עד שהופכת לאמונה. לא בחרנו באמונות האלו, וייתכן אף שמרדנו באותן אמונות, אך לא היינו מספיק חזקים לצאת מהמרד כאשר ידנו על העליונה. התוצאה היא כניעה בהסכמה למערכת של האמונות. ראשית הילד לומד את שמות הדברים: אמא, אבא, חלב, בקבוק, מידי יום בבית, בבית הספר, ובטלויזיה נאמר לנו איך לחיות, מהי התנהגות מקובלת. יש לנו תפיסה שלמה המגדירה מהי "אשה" ומהו "גבר", ואנו גם לומדים לשפוט, אנו שופטים את עצמנו, שופטים את השכנים שופטים אנשים אחרים. הילדים מאולפים באותו אופן שבו אנו מאלפים כלב, חתול או כל חייה אחרת. אנחנו מאמנים את הילדים שלנו באותה שיטה של שכר ועונש. אומרים לנו "אתה ילד טוב" כשאנו עושים מה שהורינו רוצים שנעשה. כשאיננו נוהגים כך אומרים לנו "ילדים רעים". כשפעלנו לניגוד לכללים הענישו אותנו וכשפעלנו לפי הכללים נתנו לנו פרס. נענשנו פעמים רבות ביום, וגם תוגמלנו פעמים רבות ביום. עד מהרה החלנו להירתע מהעונש וגם לפחד מכך שלא נקבל פרס. הפרס היה תשומת הלב שהעניקו לנו הורינו או אנשים אחרים כמו, אחים, מורים וחברים. וכך פתחנו צורך ללכוד את תשומת הלב של אנשים אחרים בכדי לקבל הפרס. הפרס מעניק לנו הרגשה טובה, ואנחנו ממשיכים לעשות מה שאחרים רוצים שנעשה בכדי לקבל אותו. בשל הפחד לקבל את העונש מחד ולא לקבל את הפרס מאידך, אנחנו מתחילים להעמדי פנים שאנחנו מה שאיננו, רק בכדי לרצות אחרים, רק כדי לרצות אחרים, רק כדי להיות טובים בעיני אחרים. אנחנו מנסים לרצות את אמא ואבא, את המורים בבית הספר. אנו מעמידים פנים שאנחנו מה שאיננו מפני שאנחנו פוחדים מדחייה. בסופו של דבר אנחנו הופכים להיות משהו אחר שהוא לא אנחנו. אנו הופכים להעתק האמונות של אבא אמא,  של החברה וכו'. כל הנטיות שטבעיות שלנו אובדות בתהליך האילוף, בגיל ההתבגרות אנחנו מנסים להתמרד ולומר "לא", מנסים לגונן על חרותנו, אך שוב אנחנו נכשלים כי אנחנו קטנים והמבוגרים גדולים וחזקים. האילוף חזק כל כך עד שבשלב מסויים בחיינו איננו זקוקים עוד למשהו אחר שיאלף אותנו , אנחנו מאולפים כל כך שאנחנו כבר המאלםים של עצמנו.  כעת אנו יכולים לאלף את עצמנו על פי אותה מערכת אמונות שניתנה לנו, ולהשתמש באותה שיטה של שכר ועונש. אנו מענישים את עצמנו כאשר איננו מצייתים לחוקים ולכללים של מערכת האמונות שלנו, ואנחנו מתגמלים את עצמנו כאשר אנחנו "ילדים טובים". מערכת האמונות שלנו שמולה לספר החוקים השולט בתודעתנו, אנו מקבלים ללא ערעור, את כל מה שמצוי בספר זה כאמת שלנו. כל הדעות שלנו מתבססות על ספר החוקים, גם אם הם מנוגדות לטבענו האמיתי והפנימי. בתודעה שלנו קיים שופט , השופט כל אחד וכל דבר, השופט הפנימי משתמש במה שנמצא בספר החוקים שלנו כדי לשפוט כל מה שאנו עושים או איננו עושים, הכל נשלט בידי רודנותו של אותו שופט.  בכל פעם שאנחנו עושים משהו שמנוגד לספר החוקים שלנו השופט הפנימי פוסק שאנחנו אשמים, שעלינו להיענש, ושעלינו להתבייש. כך זה כל יום במשך כל חיינו. קיים בנו גם חלק אחר המקבל את השפיטה, חלק זה נקרא הקורבן, הקורבן נושא את האשמה והבושה זה החלק בתוכנו שנושא את הבושה והאשמה. זהו החלק שאומר "אני מסכן, אני לא מספיק טוב, אני לא מספיק, חכם, אינטליגנטי, מושך, אני לא ראוי לאהבה", השופט הגדול מסכם ואומר "אתה לא מספיק טוב", וכל זה מבודד על מערכת אמונות שמעולם לא בחרנו להאמין בהם. באמונות טמונה עוצמה כה רבה, שגם לאחר שנים רבות, כאשר אנחנו נחשפים למושגים חדשים ומנסים להחליט בעצמנו, אנו מגלים שהם עדיין מושלות בחיינו. האדם היא החיה היחידה שמשלמת אלפי פעמים על אותה עטות, אנחנו ניחנו גם בזיכרון חזק. אנו עושים טעות שופטים את עצמנו, קובעים שאנחנו אשמים ואז מענישים את עצמנו וחוזר חלילה, אינספור פעמים כל יום במשך שנים רבות. השופט בתודעתנו טועה מפני שמערכות האמונות שלנו טועות , כל המערכת מושתתת ע חוקים שקריים, תשעים וחמישה אחוזים מהאמונות ששמרנו בתודעתנו הם לא יותר מאשר שקרים, ואנו סובלים מפני שאנחנו מאמינים בכל אותם שקרים. כאשר אנחנו מנסים להיות הכי טובים או לרצות את האנשים הקרובים והאוהבים אותנו, כשאנו מנסים להיות הכי טובים בעבורם, אנו יוצרים דימויי המבטא בעינינו את כליל השלמות, אך איננו תואמים את הדימוי הזה, כי הוא אינו אמיתי, מנקודת ראות זו לעולם לא נהייה מושלמים, לעולם. מכיון שאיננו מושלמים אנחנו דוחים את עצמנו, ומידת הדחייה העצמית תלויה במידת היעילות בשה קלקלו את הכנות והאמיתיות שלנו, לאחר שמסתיים האילוף איננו מתעסקים עם השאלה אם אנחנו מספיק טובים עבור האחרים כעת אנחנו איננו מספיק טובים עבור עצמנו, מפני שאיננו תואמים את דמות כליל השלמות שלנו. קשה לנו לסלוח לעצמנו על כך שאיננו מה שאנו רוצים להיות, או ליתר דיוק מה שאנחנו מאמינים שעלינו להיות, קשה לנו לסלוח לעצמנו שאיננו מושלימים. אנו חשים מזויפים, מתוסכלים ולא אמיתיים, אנו מתיימרים להיות מה שאיננו, וכדי למנוע מאחרים להבחין בזיוף אנו עוטים מסכות חברתיות ומסתתרים מאחוריהם. אנו פוחדים שמישהו אחר יבחין בכך שאיננו מה שאנו מתיימרים להיות.

אלפי הסכמים עשינו עם עצמנו, עם הורינו, עם ילדנו,  עם החברה, אותם אלפי הסכמים אנחנו קוראים להם  "האישיות שלנו".  הסכם יחיד לא היה מהווה כל בעייה , אך יצרנו לעצמנו אלפי הסכמים שאינם תואמים זה לזה, כל הסכם הינו ישות נפרדת, הוא ניחן באישיות ובקול משלו, יש הסכמים הסותרים זה את זה,הפועלים כנגד הדכמים אחרים עד כדי מלחמה גדולה בתודעה, תוהו ובוהו מחשבתי זה גורם לנו בקושי לדעת מה אנחנו רוצים, איך אנחנו רוצים ומתי אנחנו רוצים.חלקים מסויימים בתודעה רוצים דברים אחדים וחלקים אחרים דברים אחרים או אפילו ההיפך הגמור..

ועתה כשאנו מבינים עד כמה התודעה האנושית מורכבת, ואלו איזונים קטנטנים מתרחשים  בה, כיצד אנחנו יכולים לבכלל להעלות על הדעת שיש לנו כל מושג מה באמת נכון לו  לאותו חבר, או הורה או ילד יקר שלנו, ולייעץ לו. זו פשוט משימה בלתי אפשרית, ותמיד תגמר לא טוב.

הדבר היחיד שאנחנו יכולים לעשות, כאשר משהוא יקר לנו פונה אלינו, זה להקשיב ולהיות אמפתיים, להיות אמיתיים ולהגיד שאנחנו מבינים את הבעייה, ברוב המקרים כל אותם יקירים רוצים רק אוזן קשבת, ולא עצה או עזרה. ישנה הרגשה מאוד עמוקה של כבוד והערכה כאשר אנחנו מקשיבים מתוך מקום של התבוננות והקשבה, ולא מתוך כל מקום אחר.