מוישה המשיגינעאר

זוכר אני כזאטוט זוטר זב חוטם, שצוהר חייו אל העולם האופף אותו, שאך זה החל להיפתח

אך טרם הספיק לספק את התבונה הנאותה,נשרך אחרי חבורת זאטוטים , שפסקו ממלאכת

מחיטת חוטמם ונהגו לפשוט אל קרנות הרחובות המאובקים של העירה, שנבנתה

על גבעה רמה בשיפולי העמק המוריק והמעובד, על מנת להשביע את חפצם  היומי בריגוש

הרפתקני ,במסע קצר מועד וקצר טווח אל תוככי ההוויה האנושית המעורבת והמגוונת של

עיירת העולים.

זו היתה עיירת עולים שבעיבורה המסחרי הסתלסלו הזמירות של אום כולתום ופריד אל אטרש

שירתו הבוקעת של ג'ו עמר, נגינותיה החזניות המתקתקות של משפחת מלבסקי, ומיטב שירי

להקת הנחל, הצלילים הגרוניים של הערבית המרוקאית התערבבו בביטוי היידיש ומבטא כבד של

עברית יידישיסטית עם תוספת של רומנית.

זו היתה עיירה שדוק תמידי של עצבות ודכדוך  נמסך באווירתה המזרח תיכונית, עצבות ודכדוך

בקרב של אלה שרק הצטרפו אל משפחת השכול בעקבות המלחמות, שאך התרחשו והסתיימו

בקול תרועה רמה  או בקול תרועה דקה וחרישית,עצבות ודכדוך בקרב אלה שחוו את על בשרם

ועל בשר בני משפחתם את הזוועות של הדבר הנורא ההוא, שהתרחש ביבשת הארורה ההיא.

בין יושבי הקרנות הקשישים  נחבא אל הכלים , ישב ישיש זעוף פנים  העטוי חליפה דהויה

ומרופטת וחבוש במגבעת אפורה "מוישה דער משיגינעאר" כינו אותו יושבי הקרנות האחרים.

"דער משיגינעאר" היה מרבה למלמל לעצמו קטעים שבורים של משפטים ביידיש מעורבבים

במילים ברוסית, תוך כדי שהוא ממולל את כנף חליפתו, עמיתיו הקשישים יושבי הקרנות היו

מביטים בו במבט הרווי בחמלה ובצער ,תוך הבעת מילים חטופות של הזדהות.

חבורת הזאטוטים  לא הבינה את מילותיו של  המשיגינעאר ואת גילויי ההזדהות החטופים של

עמיתיו ,בעינינו עיני הזאטוטים זה לא היה יותר מבליל של שפות זרות ומוזרות ובוודאי שבלתי

מובנות.

המילים היו בלתי מובנות, אך מחוות הגוף של הקשישים של שליחת האצבע אל הרקה תוך

סיבובה היה בהחלט נהיר לנו, באינסטינקט הילדותי שלנו הבנו, כי משהו לא כשורה עם מוישה

ולכן החרנו וחזרנו אחרי הכינוי הלא מחמיא, "משיגינעאר משיגינעאר" צווחנו, "משיגינעאר

משיגינאר" קראנו למוישה בכל הזדמנות שנקרתה לנו, הנה הוא עוד הפעם  מוישה המשיגינעאר 

והוא תמיד הביט  בנו בפנים זעופות וזעומות לא אמר מילה, ותמיד הקפיד להמשיך בדרכו לא

לפני שהוא משגר לעברנו מבט, שנראה לנו הזאטוטים החצופים מבט מזרה אימים.

באחד מימי הקיץ המהבילים,  שוב נתקלנו במוישה, עתה לנוכח הזמנים החמים וההבילים של

קיץ הוא עטה חולצה אפורה קצרת שרוולים, " תראו את מוישה, עכשיו המשיגינעאר כותב

מספרים על היד שלו" צווחתי בצהלה רמה, " כן, כן  באמת כותב על עצמו מספרים", אשרו את

אבחנתי הקולעת יתר זאטוטי החבורה, חיש קל מיהרנו להתאסף מסביב לזקן ההמום  וברמה

קראנו " מוישה המשיגינעאר, מוישה המשיגינעאר כותב על הגוף שלו מספרים" וחוזר חלילה.

ההלם של מוישה הפכה לבעתה, בעתה שהתחלפה לאנחת רווחה מהדהדת , כאשר מיהרנו

להסתלק לנוכח גערותיו הקולניות של שכני.

הפעם מוישה המשיגינער לא כפעמים הרבות הקודמות המשיך לדרכו, אלא דווקא המשיך לדרך

המרופדת באבני חצץ המוליכה אל בית הורי, הבעתה שהסתלקה ממוישה אחזה עתה בי, כאשר

ראיתי , שמעתי אך לא הבנתי את היידיש בטון נזפני של מוישה בדברו אל אבי, בהחלט הבנתי

וחשתי את מבטו  המאיים של אבי ששוגר אלי.

מבט התוכחה של אבי התחלף זמן לא ארוך לאחר ששבתי לבית בכתפיים שחוחות בסטירה

מצלצלת שקיבלתי ממנו.

" תגיד לי אתה לא מתבייש" זעם אבי " לצחוק על זקן שעבר כל כך הרבה בחיים שלו, כאשר פעם

תבין מה זה המספר על היד שלו תבין את הדברים האיומים שהיו לו בחיים, עכשיו בוודאי שלא

תוכל להבין".

חלפו ועברו שנים ובהחלט הבנתי, אך החמצתי כבר את הזדמנות הפז לבקש סליחה ואולי מחילה,

בתוספת התירוץ למי שייחלתי שאומנם יסלח, שהייתי רק זאטוט קט וחסר כל בינה, אך זה היה

כבר מאוחר.