יושבת על המיטה שלי עם חולצה קצרה וג'ינס, אורזת תיק, ללילה, ללילה אחד בתל אביב. אשן אצלו היום, התיק מלא בבגדים, בגד ים וכלי רחצה. מאז שעבר לעיר אחרת, לפני כשנה עם סיום שנת הלימודים של כיתה ט', הפך האוטובוס לחבר טוב. מנשקת את אמא לשלום ויוצאת לרחוב, צועדת אל עבר תחנת האוטובוס, הרחוב שקט, שעת צהריים. מתרחקת מהבית וחושבת על איזה קו לעלות 501 המאסף או 502 ישיר לצפון תל אביב. יושבת בתחנה הישנה, מחייכת, חושבת עלינו, איך מאז המעבר דברים משתנים ביננו, היום יום סוחף כל אחד למקומות אחרים וגם חוששת עלינו.

עולה על אוטובוס "אגד", בצבעי לבן אדום, קו 501 לתל אביב, אינני לבד בתחנה, לידי אישה בשמלה פרחונית המדיפה ריח בושם חזק, אני מתרחקת ממנה ומקווה שלא תשב לידי באוטובוס.  אני אוהבת לשבת בספסל הראשון, ליד הנהג, לראות את הדרך ולבחון את העולים בכל תחנה. מכירה כבר את הנהגים, אפילו רוב הנוסעים קבועים ומברכים זה את זה בשלום. הרדיו שר "תרקוד" של שלמה ארצי, אני אוהבת את השירים שלו, אולי אציע לו שנלך להופעה. בשעה הזו מגיעים מהר, אין זמן להרבה מחשבות, הנה כבר הגענו לתחנה שלי, " להתראות מחר" אומרת לנהג.

צועדת לבניין שלו, בניין חדש, סביב בנינים דומים בבניה, אני אף פעם לא מצליחה לזכור את שם הבניין, לכולם שמות של שבעת המינים. דלתות הבניין כבדות ועלי להפעיל כוח כדי לפתוח את הדלת, השומר בלובי המפואר מביט בי "שלום" אומר, גם הוא כבר מכיר אותי, עולה במעלית לקומה 11  ומצלצלת בפעמון.

הוא פותח את הדלת, גבוה, בלונדיני מתולתל, חתיך, שלי. נבלעת בנשיקה שלו, החיבוק שלו עוטף אותי כמו שמיכה רכה שמגנה עלי מהעולם. "איך הייתה הנסיעה?" שואל וממשיך לנשק. אני בת בית אצלו, שוב הוריו בחו"ל, ואני מרגישה חופשית לפתוח לקחת להציע, כבר הכין לי כוס מים, כל כך מכיר אותי. חם היום, כל כך חם. מזל שהים פה, ממש 5 דקות הליכה.

"נלך לים, החוף תמיד ריק, אולי בגד ים ואולי בלי כלום?" מחייך אלי בקריצה. "בגד ים" אני זורקת כתגובה. בחדר, אני מורידה בגדים, הוא נכנס והוא שלי. אני עירומה והוא, אחרי רגע גם, הים יחכה לנו. מזמן לא נפגשנו, נוגעים, מתאחדים. המגע שלו גורם לי לרטט בכל הגוף, התגעגעתי למגע שלו, לנשיקות, נראה שזה לגמרי הדדי. כל המחשבות המוזרות עלינו מתרחקות ממני, ככה זה כשזה מתאים.

נלך לים. לוקחים מגבת ובקבוק מים. מעלית, לובי, צועדים יד ביד לחוף. זה לא כל כך קרוב כמו שנדמה. הולכים יד ביד, החול רך נעים וחם, הוא לוקח אותי "שק קמח" מנשק אותי. מפיל אותי בכוונה, נשכב מעלי ומנשק. "גם אני התגעגעתי" אני אומרת לו ומקבלת עוד נשיקה אוהבת.  החוף ריק מאדם, פורסים מגבת ויושבים בבגד ים, מדברים מחייכים מתנשקים, צוחקים ושותקים יחד. מידי פעם עוברת דמות כזו או אחרת וממשיכה בדרכה. זה לא חוף מוכרז, הגלים הגבוהים מתנפצים אל החוף ואנחנו רק נכנסים עם הרגליים.

מתנשקים ארוכות ונשארים מחובקים, שמעים גבר שואל שאלה, עונים ועוד שאלה ומתיישב לידנו. ממשיך לדבר לשאול, אני לא זוכרת בכלל מה שאל , לפתע הגבר הזה שולח יד שנוגעת ברגלי, יד מלוכלכת, יד תובענית וחזקה. אני זזה באי נוחות בתוך החיבוק והוא גם אינו אומר מילה, מנסה ללכת אחורה אבל אין לאן. שנינו קפואים והוא נוגע בי, ברגלי בידי. אלוהים שילך כבר, אני מתפללת, ובקשתי לא נענת. מילים נאמרות, מעלי, לא שומעת כלום, בקושי נושמת, מנסה להיות במקום אחר, ידו עולה במעלה הרגל שלי, אני מזיזה אותה בעדינות והוא חוזר חלילה כאילו מצפה לראות תגובה מזמינה ממני, משאיר את היד ומחזיק בירך שלי חזק. בטוחה שראיתי סכין בחגורה שלו ולא מעיזה להתנגד, מפחדת. ושוב היד מלטפת אותי במעלה הרגל.    אני בים ואין לי אוויר.

"השמש שוקעת, אנחנו חייבים ללכת", הוא אומר, תירוץ ללכת משם. הולכים ושותקים, כל הדרך הביתה שותקים. לא יודעים מה לומר. לובי מפואר, מעלית, נכנסים הביתה. "אני נכנסת להתקלח, להוריד את החול" אני מודיעה לו. זרם המים מנסה לשטוף ממני את הגועל הזה שנגע בי, מרגישה כל כך מלוכלכת, כל כך לא שמורה ומוגנת. לא מבינה איך לא הגן עלי. עומדת במקלחת, המים מתערבבים בדמעות לא מצליחה לצאת מהמים. הוא כבר קורא לי בפעם השנייה. "הכל בסדר?" שואל אותי, אני מסדירה נשימה ויוצאת.

שולחן ערוך מקבל אותי, אני נקייה עכשיו, ארוחת הערב מוכנה. השקיע – טוסט, ירקות וחביתה. אוכלים בשקט. לא כועסת עליו, לא רואה טעם, אוזלת היד ששנינו חשנו עומדת בחדר ולא מניחה לנו. "סרט?" הוא שואל, "בטח" עונה. רואים ונרדמים. כל אחד בצד שלו של המיטה. אני משוועת למגע שלו פתאום, צריכה אותו, נקי, שלי. מסתובבת אליו ומחבקת. הוא נע בין ידי וממשיך לישון. מורידה את החולצה ומלטפת אותו בגבו, מעירה לא מעירה ומסובבת אותו אלי. מנשקת אותו את כולו, כמה כיף שבנים ישנים עירומים, הוא ער-ישן, מנשק אותי חזרה. כל חושי כבר ערים ושלו בהתעוררות מהירה, נוגעים מתקרבים הופכים שוב לגוף אחד, נרדמים חבוקים ללא מילים עד הבוקר.

בוקר, אני מתקשרת הביתה. "כן, אני יודעת אמא, שכחתי להתקשר אתמול אבל הכל ממש טוב, כיף לי" והלב דומע. "כן, אמא אבוא מוקדם, ביי" מנתקת. לשנינו יש תכניות ליום הזה. נפרדים לשלום, מתנשקים ואני יורדת במעלית, דרך הלובי המפואר, בניין "תמר", יוצאת לרחוב לכיוון התחנה.     עולה על קו 501 הביתה.

 לא הלכנו מעולם יחד להופעה של שלמה ארצי, גם לא דיברנו על מה שקרה, אף פעם. על קו 501 נמנעתי מלעלות בפעמים המעטות והנוספות שנסעתי אליו. נפרדנו.