יוצאת מהמחלקה, הנוער הולך תיכף לישון ומגרשים את האורחים, אורחים.. אני אמא שלה!  
        לא מאמינה שעובר עוד יום שהבת שלי נשארת במחלקה סגורה ואני נוסעת הביתה. ביציאה מהמחלקה מדליקה סיגריה, מחפשת דרך לנחמה, דרך לחשוב על דברים אחרים, שוב מנסה להדליק את הצד הלא נכון של הסיגריה.                                                                
   נושמת את  עשן הסיגריה אבל לא באמת לוקחת לריאות. משהו בריח הזה, בעשן הזה מזכיר לי את הילדות, את אמא שעישנה הרבה. אולי זה עזר לה להעביר את הכאב שלה.   מחכה ליד השער שהשומר יראה אותי ויפתח לי, "לילה טוב" אומרת לו וצועדת לאוטו.   מגיעה לאוטו הרי אני כמעט רצה כשיוצאת מהמחלקה, ועוד נשארה חצי סיגריה.       נשענת על האוטו עטופה במעיל, לוקחת שאיפה מהסיגריה, מכניסה לפה ומוציאה, הריאות שלי לא יקבלו את העשן הזה, מוציאה אותו לאוויר הקר. הדמעות זולגות.                                                 אני מריצה בראש שוב, כמו כל יום בחודש האחרון שאני באה הנה, מה השתבש בדרך, למה הבת שלי, בת 13 נמצאת במחלקה סגורה, כמובן שאין לי תשובה. זורקת את קצה הסיגריה על הכביש ליד האוטו, יש שלולית מהגשם הכבד שירד קודם. נכנסת לאוטו מסריחה מהעשן אבל למי אכפת. מתיישבת. אוף שוב התיישבתי עם המעיל ולא יכולה לנהוג ככה, קמה להוריד את המעיל, זורקת אותו לספסל האחורי, ושוב מתיישבת. לא מסוגלת להניע את האוטו, הרי לא אראה את הדרך. הדמעות יוצרות מסך מטשטש, תופסת את הראש בידי ובוכה. גם זה קורה כל יום, בוכה עליה בוכה עלי בוכה כדאי לפרוק אבל זה לא באמת עוזר.                                            
   הראש יודע ומבין, הלב נקרע למיליוני חתיכות. אני יודעת, רע לה עם עצמה ובתוך הגוף והדרך לפרוק היא בכאב העצמי. מי עושה דבר כזה לעצמו? איך אפשר להבין דברים כאלו?            
   והלב בוכה, הפסיק לתפקד, פועם בקושי ומוכן לקחת ממנה את כל הכאב.                                  
​ הדמעות הפסיקו למלא את העיניים , מזל שיש טישו באוטו, מנגבת את העיניים ומבינה שאפילו לא הנעתי את האוטו, לא פלא שאני רועדת מקור. מניעה, מחכה לחימום שיתחיל לחמם אותי, מדליקה את הרדיו "שאריות של החיים" ועידן רייכל בוקעים מהרמקול. מעבירה ל"דרייב" ונותנת גז. מחכות בבית עוד שתי בנות, מחכות לאמא חיה ואוהבת. הדרך הזו הביתה היא ה"סוויץ" בין המחלקה לבית. נוסעת, שרה, חונה. נכנסת הביתה הילדות מחכות לי, ארוחת ערב, שיעורים, סיפורים מהיום שעבר. והן לא יודעות כלום.