גם כי-אלך בגיא צלמות, לא-אירא רע--    כי-אתה עמדי (תהילים כג' ד)

כמלווה ויועצת רוחנית אני עוזרת לאנשים להתמודד בתקופות משבר, חולי ואבדן בחייהם. אני עוזרת להם לעבור תהליך משמעותי של התחברות לאותנטיות ולאינטימיות עם עצמם.

כמו כן עוזרת להם לגלות את הכוחות הפנימיים הרוחניים, המשפרים את יכולת ההתמודדות עם מצבם ולמצוא משמעות לחייהם.

את  א' ליוויתי במשך תקופה של כמה חודשים במסגרת עמותת תשקופת. שהיתי איתה בכל שבוע כשעתיים-שלוש. היא היתה בשנות השלושים המאוחרות לחייה,חולת ALS   במצב מתקדם שהתבטא בשתוק כמעט לחלוטין למעט הראש, הונשמה עם קנולה (צינור מהגרון המחובר למכונת הנשמה). המחלה התפרצה לפני פחות משלוש שנים והיתה מאוד אגרסיבית. היה לה קושי רב בדיבור.

כשפגשתי אותה לראשונה מצאתיה כעוסה ומתוסכלת ממצבה, היא איבדה טעם לחייה שכן היתה בחוסר תפקוד מוחלט ורחוקה ילדיה.

במהלך תהליך היא למדה להרפות אל תוך הכאב, להבין שהגוף הוא כלי לנשמה.  

עשינו יחד תהליכי  דימיון מודרך בהם חשה קלילות ומעוף על גבי פרפר שעף, את חום השמש וחום החול על רגליה ואת רחש גליי הים בדימיון מודרך לים.

א' למדה להתחבר לנשימות לפי הנשימה המכנית של מכונת ההנשמה. היא למדה כיצד להתחבר לאוויר הזורם פנימה במקצב מסויים, להוביל אותו מהראות לחלקי הגוף השונים, להזרים אור פנימה ולהוציא החוצה את הכאב.   

הקראתי לה את הספר "משי", המדבר על הדחקות ואי תקשורת מילולית בין אנשים, אך מדבר על תקשורת בצורות אחרות. הספר פתח בפניה תובנות לגבי דפוסיי התקשורת שהיו בחייה.

ההדחקה... היא נפתחה, סיפרה רבות ותוך כדי התהליך הבינה דברים רבים הקשורם למחלתה ולמהלך חייה והדבר הוביל לשחרור ולקבלה של מה שיש.

תיווכתי בינה לבין המשפחה הקרובה שבאה לבקר. הדיבור שהיה קשה לה, כבר לא היה מובן על ידי כולם. כמו כן, היו דברים שהיה לה קשה לומר למשפחתה ישירות והמסר ממנה אליהם עבר דרכי. במשפחה חששו לדבר על רגש האהבה שמרגישים כלפיה ופחדו להתמודד עם הידיעה שמותה קרב.

זוהי תגובה טבעית שכן אנשים מאוד מפחדים מהמוות המעמת/מאמת אותם עם עצמם.

א' שמעולם לא עשתה תהליכי מודעות עם עצמה, בחודשי חייה האחרונים עברה תהליך מודעות והסתכלות פנימה אינטנסיביים. בתהליך הליווי והתמיכה הרוחניים היא הגיעה לתובנות רבות ומשמעותיות.

א' השלימה עם מצבה והפסיקה לכעוס. היא החלה להעריך את הדברים הקטנים הממלאים את חייה, לשמוח ולמצוא משמעות גם כשהסוף ידוע ומתוך כך היא התחברה מחדש אל האלוהים. 

 תהליך שכזה לקראת מוות מאוד חשוב שכן מכין את הנשמה להמשך המסע.

 זוהי סגירת מעגל ופתיחת דרך חדשה.  

ביום פטירתה הגעתי לבית החולים בו אושפזה בסופ"ש קודם לכן, היא כבר היתה מחוסרת הכרה וכל הסימנים הקלינים הראו בוודאות שהסוף קרב. בשעותיה האחרונות שהיתי לצד המשפחה, עוזרת להם בתהליך הפרידה.

דיברתי אליה בקול. איחלתי לה בהצלחה לא משנה מה נישמתה בוחרת אם להשאר במצבה הנוכחי, או להמשיך במסעה. ההחלטה היא שלה לחלוטין. עודדתי אותה שלא תפחד. שתבטח במה שקורה. שלא תדאג כי ילדיה יקבלו טיפול מהמשפחה הסובבת.  למרות מצב חוסר ההכרה, שומעת ומבינה את המתרחש. היא פשוט במימד ביניים ואינה יכולה להגיב ועל כן חשוב להקפיד על מה שנאמר וגם על המחשבות.  מחוסרי הכרה, חשים את התדר הנובע מהאנשים סביבם, גם אם לא נאמרות מילים.

אם מבקשים ממחוסר הכרה במצב אנוש של תרעלת וקריסה, לקום או להישאר, הנשמה שלו נכנסת לקונפליקט. לכן, למרות הכאב והעצב הגדולים שחווים לקראת מוות של אדם אהוב, חשוב לתת את המרחב המאפשר גם מבחינה אנרגתית, כך שתהליך המוות יתרחש עם מינימום קונפליקטים וסבל לאדם הגוסס.

בעלה רצה שהילדים יחזרו הביתה. הצעתי לו שיתן זמן לבד  לכל ילד עם האמא נצא כולנו מהחדר וניתן להם להתייחד עימה לבד, להיפרד ממנה ללילה טוב  - כשבעצם היה ברור לכולם שזה הסוף. הוא קיבל את הצעתי. הבנים הגדולים שהיו אמורים לנסוע אכן נפרדו ממנה כך. ליבי התרחב חשתי בתוכי עד כמה היה הדבר נכון. 

כשהמשפחה נמצאת במצב שכזה, מבט מבחוץ יכול לכוון לפוקוס בהתנהלות, כך שלא תיווצר תחושת החמצה לאחר מכן.

אחרי שרוב המשפחה נסעה ונשארו בעלה ואחיותיה, ניגשתי להפרד ממנה. היה לי ברור שנישארה שעה מקסימום.

במשך כל הזמן הזה תיקשרתי עם א' גם במימד אחר. בחוסר הכרה הנשמה נמצאת במצב ביניים.

אני חשה את הנוכחות של הנשמה ויש בי את היכולת לתקשר עימה.

היא לא סבלה. ניכר היה שהיא מפחדת להמשיך. רוצה אך מפחדת. עודדתי אותה לבטוח באלוהים, לבטוח במה שקורה, להרפות ולא להאחז.

באיזה שהוא שלב כשהמוות היה ממש קרוב היה עליי ללכת. א' קיבלה תמיכה וברכת דרך צלחה במה שתבחר. השעה היתה 20:00. עזיבתי הפיזית את החדר , אין בה כדי להשפיע על הליווי האנרגתי שלי אותה.

קרוב ל 20:30 היא נפטרה. חשתי התרחשות כבדה ומשמעותית. עצבות ומועקה שהתחלפו בתחושת  שחרור גדול והודייה.שעה לאחר מכן התקשרו להודיע שהיא נפטרה. אישוש למה שחשתי קודם לכן.

הייתי בהודייה. היה בי רגש של קבלה, הבנה, הכלה מאוד גדולים.

חשתי את קדושת התהליך. היתה בי יראה.

רגעי המוות כמו רגעי הלידה הם זמנים בהם השכינה שורה.

התהליך שהיא עברה במהלך פגישותינו בחודשים האחרונים , עזרו לה לסיים את חייה בצורה שכזו ולהמשיך הלאה במסע.  

חשתי שנשמתה השתחררה והודתי לאלוהים על הזכות שהיתה לי ללוות אותה ועל כך שנשמתה בחרה שלא להאחז.